"זוהי פורנוגרפיה. בפורנוגרפיה חושפים את גוף האישה כדי למחוק את פניה שהם עולמה הרגשי; כאן מכסים את גופה כדי להימנע מכוח הפיתוי העז שלה; מול הפורנוגרפיה מאבד האדם את שיפוטו המוסרי ואת שיקול דעתו. והתוצאה אחת היא: ה"אישה" נעלמת. כבר אין מדובר בגוף החי, בבשר ודם בעל רגשות, חלומות, תחושות; כאן וכאן מדובר בגוף בלבד. וכוח הייצוג של החטא עצום כל כך והפחד ממנו רב כל כך, שכמו נראה שכל ייצוג של נשיות הוא המפחיד. למעשה, יש להכחיד את הנשיות עצמה."

סליחה שאין קרדיט, שכחתי כבר מי הפנה אותי למאמר המעניין הזה של בכל סרלואי-אולמן, בד"כ משוררת שאני מחבבת מאד, ומסתבר שגם פובליציסטית מוכשרת. היא מתארת כאן מפרספקטיבה של אשה צנועה לגמרי (ראיתי אותה, היא באמת בחורה חסודה לעילא) את התחושות הקשות שלה בנסיעה באוטובוסים, וגם שיחה מעניינת עם אשה מלובשות ה"שאלים", ומציעה ניתוח יפה של בהלת הצניעות המתגברת כפורנוגרפיה.

על הצניעות: בין קדושה לתועבה / בכל סרלואי אולמן 

באותו עניין תודה לשלומית שהפנתה לאיור הזה של שי צ'רקה. מעבר לקומיקס החמוד, הדיון שהתפתח סביבו בפייסבוק היה מרתק במיוחד, בעיקר כמה מגיבים שאמרו שהוא בוטה מדי. הזדהיתי יותר עם אלה שאמרו שהמציאות, או הביטוי המקורי בוטים יותר.

חוץ מזה יש גם את הפלייר הזה (שוב שלומית, היא כזאת בסדר! ), שאני הצעתי להתייחס אליו כאל רשימת קניות, אבל תכל'ס זה אולי יותר עצוב ממצחיק..

ולסיום, נראה לי שהסטיקר של "ישראל חופשית" הוא התשובה ההולמת למצב. אני הסתובבתי עם אחד על המעיל כמה ימים וגררתי שלל תגובות מ"הי, מישהו הדביק לך משהו על הגב" דרך מבטים תמהים וגבות מורמות לרוב, ועד לפרצי צחוק עזים. אפילו התלמידים שלי באולפן הבינו את המסר. בשלב מסוים דיברתי עם חברה ברחוב והיא אמרה שצריך להציב מצלמה שתקלוט את הפרצופים של אנשים שבאים מאחורי כשהם רואים את הסטיקר, ואחרי כמה עשרות מטרים מיקרופון לקבלת תגובות…

ולסיום – תהיה: נסעתי אתמול עם חברה מכיוון כביש המנהרות/ גילה לדרך חברון/תלפיות. בדרך היו שלטי פרסומת לסרט "ג'ק וג'יל", שבו למיטב הבנתי משחק אדם סנדלר גם את תפקיד ג'ק – הגבר, וגם את ג'יל – האשה. בכרזה הופיעו תמונות שניהם (כאמור: פעמיים סנדלר), אך מישהו טרח לרסס בספריי שחור את פניה של ג'יל, ואני תוהה: האם זה כי היא אשה, או כי זה גבר שמשחק אישה? מה יותר גרוע?

עד כאן להפעם, כל יום צצות מאות אם לא מיליוני תגובות לעניין הזה ברשת ובעולם, אתם מוזמנים לשרשר כאן רק את השוות ביותר

ולסיום סיומת – שימו לב לשרבוט היפהפה שעשו בגוגל היום לרגל יום הולדת 176 למארק טוויין!

אתמול הייתי בכנס ישראל 2021 של דה-מרקר. זה כנס חברתי כלכלי. חברתי זה אחלה, אבל כלכלי זה ממש לא אני בדרך כלל. ובכל זאת בסוף אחת ההרצאות שאלתי את אחי הכלכלן שישב לידי אם יכול להיות שהמרצה המאד מכובד ומשכיל לא חידש לי שום דבר שלא למדתי הקיץ באוהל. הוא ענה לי שזה הגיוני, המרצה הנכבד התכוון לומר בדיוק את הדברים שכבר למדתי, כי הוא רוצה להקים מפלגה שתרוץ לכנסת עם הדברים האלה שלמדתי. זה לא העניין. העניין הוא שישבתי במקום שבו לא ציפיתי להבין שום דבר או לדעת על מה מדברים, ובכל זאת ידעתי. והכנס שם מולי מראה והראה לי הרבה דברים חדשים שלמדתי, וגם הרבה חורים שאני צריכה להשלים.

למדתי הקיץ המון על איך עובדים דברים במדינה. אמרו על המחאה שהיא מחאה של בכיינים, אבל אחד הדברים שלימדו אותי הכי הרבה היה לשמוע על הקשיים של אנשים אחרים. אני יודעת בדיוק מה הדברים שמקשים עלי: שכר הדירה הדי-סביר-יחסית-לשוק שאני משלמת מקשה עלי כי אני עובדת במשרות חלקיות בתחומים לא רווחיים (וההתנהלות הכלכלית שלי מחפירה), את זה ידעתי, אבל גם אנשים שמרוויחים פי כמה ממני מתקשים באמת ובתמים לסגור את החודש והקיץ קיבלתי הצצה לא רעה ללמה ואיך זה קורה. למדתי ביתר פירוט על המערכת שבה הרפתנים מקבלים אגורות ספורות על כל ליטר חלב, בעוד שהמשווקים והרשתות עושים על גבם ועל גבנו את רוב הכסף. למדתי שועד עובדי הנמלים הוא האיגוד המקצועי החזק בארץ וזה משפיע על מחירי כל הדברים המיובאים (מוצרי תינוקות למשל). שמי שיכול לעשות כסף ינסה לעשות כסף בכל מחיר וזה הגיוני, אבל שלממשלה יש כוח לפקח על הרבה מהם והיא לא עושה את זה. הבנתי איך הצירוף הון-שלטון משפיע על הקוטג' שלי.

אם להיות יותר ממוקדת – אביא דוגמאות יותר ספציפיות מהתחום שבו התמחיתי בקיץ הזה – ניחשתם נכון. לפני ה14.7 ידעתי להסביר בדיוק מה מפריע לי בתחבורה הציבורית בירושלים, ושלוקח לי זמן לא סביר להגיע ממקום למקום. הייתי אוטוריטה עבור הממתינים בתחנות ששאלו איך להגיע ממקום למקום כי אני מכירה המון קוי אוטובוס ויודעת מאיפה לאן הם נוסעים וכמה זמן מחכים לכל אחד מהם. ושאין מידע בתחנות ואגד לא משחררת מידע  או מפות. אבל במהלך הקיץ הזה למדתי דברים חדשים; אפליקציית אייפון שמתכננת מסלול זה חכם וחדשני ויעיל, אבל זה לא יעזור לפנסיונרית מהקטמונים – שדיברה כה יפה בפאנל שאחרי ההפגנה שלנו – שאין לה אינטרנט או אייפון וגם לו היו לה היא לא היתה יודעת להשתמש בהם. צריך גם אופציה בשבילה. (מפות בתחנות, שלטי מידע, מפות מודפסות). ואם התלונות שלה ושלי היו מתפרסמות איפשהו, היינו יודעות שמישהו ראה אותן ומחוייב לטפל בהן. קוראים לזה שקיפות, זה אני יודעת, אבל לא עשיתי קודם את הצעד של לחשוב איך זה יביא לי את האוטובוס יותר מהר.

ערכתי אי-אלו גרסאות של אי-אלו מסמכים שכתבו אנשים משכילים ממני בתחום, ולמדתי שבברזיל בשנות השישים היתה מהפכה ששינתה את התחבורה הציבורית והביאה אותה לרמה שכמו שזה נראה עכשיו יקח לנו מילניום להגיע אליה. (נסו לדמיין קו אוטובוס שמגיע כל ארבעים שניות!). למדתי לחשוב בגדול ובאופן יצירתי. סביר להניח שלא הייתי מגיעה לבד לחשוב על המושג "עירוב שימושי קרקע". זה פשוט: אם במקום להפריד בין קרקע שמיועדת לדיור, מסחר ותעשיה נערבב אותם קצת לפעמים – יהיה לנו בכל אזור את כולם ולא נצטרך לנסוע מאחד לשני בכלל. גם אם ידעתי שזה לא משהו שחברות נותנות רכב או הוצאות רכב לכמה שיותר עובדים, לא חשבתי אף פעם קודם על הפתרון לשלם לעובדים שלא משתמשים ברכב ולא תופסים מקום חניה. הנטו השמן יותר לא יהיה של בעל הרכב+דלקן, אלא של זה שויתר על הרכב שלו וקיבל מענק ויתור על חניה (כי הוא מגיע ברגל, באוטובוס או באופניים בכל מקרה ואין סיבה שהוא ירוויח פחות בגלל זה או ייחשב פחות מגניב).

למדתי מה זה משילות. בגדול זה שהאנשים שהגיעו בזכותי לכנסת יהיו מחויבים לי לאורך כל הזמן שהם יושבים בה. זה לא שהם מושלים בי, אלא, אם תרצו, אני מושלת בהם (הה!) כי כשחושבים על זה, הם נותני שירות ואני הצרכן. כי בדמוקרטיה שלטון הוא מוצר צריכה: אתם תציעו לי את הדרך הטובה למשול בי ואני אחליט מה אני בוחרת. ואז אתם תיתנו לי את זה בדיוק כמו שהזמנתי. (טוב אולי נסחפתי קצת).

למדתי איך מרגישים כשהתקשורת פתאום לא עוינת כברירת מחדל אלא מאד מאד אוהדת, וראיתי שזה יכול להיראות לפעמים קצת מגוחך, ושגם כשמעוותים את המציאות לטובתי, צריך לראות כשהיא מעוותת ולהבין מה האמת. זה קצת קשה לפעמים.

הבנתי שחסרים לי מושגי יסוד רציניים והחלטתי ללמוד אותם ביסודיות (המלצות לשיעורי וידיאו בכלכלה למטומטמים יתקבלו בברכה), כי זה שאני תלמידת מדעי הרוח לא אומר שאני יכולה לרחף לנצח.

השיחות והמליאות במאהל לא היו קפסולות של ידע מזוקק, רחוק מזה. קיבלתי גם תזכורת לזה שלהיות צעיר ואידיאליסט זה הרבה פעמים אומר לשבת ולדבר המון ולהרגיש שזו העשיה החשובה ביותר בעולם. הסתכלתי על בנות ה22 בחולצות הכחולות וראיתי את האדרנלין שזה מזרים בהן, וזה גרם לי להרגיש זקנה לרגע, אבל חוסר הסבלנות שלי הזכיר לי שזה חשוב ויפה ואמיתי כשאת בת 22, אבל קצת חסר תוחלת. צריך יותר מזה, ובשביל זה המציאו את גיל 25.

למדתי שגם לוותר על הציניות לפעמים היה מהלך לא רע (שהתחלתי לעשות לפני כמה שנים), ושזה בסדר, לפעמים אפילו ממש מועיל. שלא לומר מחולל מהפכות.

בשלב הנוכחי של פוסט-המאהל אני אמשיך להגיע לספריה ולהיאבק בספרי השירה, וגם להילחץ מהדד ליין המתקרב, אבל כמו את תוצאות המחאה – גם את ההשפעה של כל מה שלמדתי על האדם שאני עתידה להיות – עוד מוקדם להעריך.

אני אורחת (או משתלטת על העולם, תלוי איך מסתכלים על זה): פוסט תגובה שלי על ההצעה של נשיא איגוד לשכות המסחר, אוריאל לין, שהיה בעבר הממונה על הכנסות המדינה ממסים, לועדת טרכטנברג לבטל את המכס על יבוא מכוניות מהמזרח הרחוק, להוריד את המס על מכוניות, ולהפחית את הבלו על הדלקים. אני כידוע חושבת שיש דרכים פשוטות וחשובות יותר להתמודד עם נושאים שקשורים בתחבורה ובעול כלכלי, אז התעצבנתי, כתבתי, ו"עבודה שחורה" פרסמו היום.

מהנעשה בתחום התחבורה: הנה ניצן הורוביץ אומר ממש יפה הרבה מהדברים שאנחנו בקבוצות התחבורה הציבורית אומרים. אבל הוא ח"כ. וגם די מגניב באופן כללי.

בינתיים נחלנו הצלחה כשגרמנו לועדת טרכטנברג לחזור בה מההחלטה לא לעסוק בתחום התחבורה.

ואם עוד לא נמאס לכם ממני ואתם רוצים לקרוא עוד על מה בעצם אנחנו דורשים בתחום התחבורה, למה זה חשוב ואיזה דברים מעולים זה יכול לעשות למדינה, אתם יכולים לעיין במסמכים שלנו שאופק בטובו שם בבלוג שלו. אני אמנם משוחדת אבל כשערכתי חלק מהגרסאות שלהם גיליתי שיש שם דברים ממש מעניינים שלא חשבתי עליהם.

זה לכאורה אוף טופיק, אבל רק לכאורה, כאן יש משהו שהסתובב ברשת והוא פשוט מדהים. כל כך הרבה דברים אפשר לעשות עם פטריות! כן, אפילו  לתכנן איתן תחבורה ציבורית!! יו איך אני מתה שמישהו יתן לפטריה לתכנן את התחבורה בירושלים…

באופן כללי יותר גדי טאוב טוען שמה שלא יהיה – כבר יהיה בסדר והמהפיכה הצליחה. כלומר גם אם לא יהיה בסדר. בערך. יותר עדיף תקראו אותו, זה קצת מעודד.

ולמי שחי בפלנטה אחרת בשבועות האחרונים: במוצאי שבת הקרוב מתוכננת הפגנה למען צדק חברתי. היא מתוכננת להיות הגדולה מכל ההפגנות עד כה ולכן זכתה לשם "הפגנת המיליון". כי רוצים שיהיו בה מיליון איש. הלוואי. אם אתם שואלים אותי – כל מספר שמעבר להפגנות הקודמות יהיה משהו. אבל אם נצליח להגיע למיליון זה יהיה ממש ממש מגניב. בשביל זה חשוב שתבואו. גם ברי סחרוף חושב ככה. כשירות לציבור שמתי למטה את מקומות המפגש והשעות בכל הארץ. תגיעו למרות שיהיו שיבושים ברכבות, בניגוד לתגבור שהובטח.

אם אתם ממש בקטע יש גם תת-אתר עם כל מיני פליירים, תמונות פרופיל, סטיקרים ושאר עיצובים, חלקם ממש יפים ושנונים. יש גם בערבית וברוסית.

ולפני סיום – בכל זאת האחד בספטמבר… ברכות לכל התלמידים, המורים וההורים שמתחילים היום את בית הספר / הגן / הפעוטון, (וגם לאלה מאיתנו נטולי הילדים שנפטרו  סוף סוף מנוכחות המוני בית ישראל ברחובות), לכולם מוקדש השיר הבא, ותודה לתמר ולרעות שהזכירו לי אותו…

אז… יאללה מהפכה! 

3 בספטמבר 21:00 – להלן מוקדי הצעדות:

* תל אביב – 20:30 צעדה מכיכר הבימה, 21:30 עצרת בכיכר המדינה.

* ירושלים – 21:00 צעדה מגן הסוס, 22:00 עצרת בכיכר פריז.

* חיפה – 20:30 צעדה יוצאת מכיכר מאירהוף, 21:30 עצרת בשדרות בן-גוריון במושבה הגרמנית.

* נס ציונה – 21:00 עצרת ברחבת הקניותר.

* כרמיאל – 20:00 צעדה מהכניסה הראשית לכרמיאל בצומת כביש 85 לעצרת בפארק אופירה.

* נהריה – 20:00 צעדה מצומת נהריה (מאהל נהריה) על הגעתון, עצרת רחבת עיריית נהריה 21:00.

* הקריות – יציאה ממאהל הקריות בכיכר התותח בשעה 20:30, עצרת בצומת צבר בשעה 21:00

* עפולה – מתכנסים במאהל בשעה 20:30 ומשם יוצאים לצעוד במסלול הבא: ארלוזרוב – יהושע חנקין – אורנים – חטיבה 9 – גן הרכבת (הבמה הישנה), שם תיערך העצרת בשעה 21:00.

* רחובות – הסעות לעצרת בת"א יצאו באופן מסודר ממאהל רחובות (גן המייסדים) בשעה 20:00. עלות השתתפות היא 5 ש"ח ויש להירשם במייל mahalrehovot@gmail.com

*ראשל"צ – הסעות יצאו מהמאהל לעצרת בת"א בשעה 19:00. עלות השתתפות היא 10 ש"ח. יש להירשם במייל alternate.new11@gmail.com או בטלפון נייד 052-559-4479 (אחרי השעה 14:00).

* כפר יהושע – בשדה הצמוד לצומת כפר יהושע (פרטים נוספים יתפרסמו בהמשך).

* קלנסווה – תתקיים עצרת בכיכר המחאה.

* מצפה רמון – מרחבת השוק למרכז המסחרי בשעה 21:00 – הנגב מאחד כוחות: כחלק מהפגנת המיליון תתקיים במוצ"ש 3.9 לראשונה הפגנה במצפה רמון. להפגנה שותפים היישובים דימונה, ירוחם ויישובי המועצה האזורית רמת נגב. בשעה 21:00 נצא מרחבת השוק במצפה רמון בצעדה לכיוון המרכז המסחרי, שם תתקיים עצרת. בעצרת יישאו דברים נציגים מהמאהלים ונציגי תושבים מהיישובים השונים.

* אילת – 21:00 צעדה ממתנ"ס שחמון לאום-רשרש.

* הוד השרון – הצעדה תצא בשעה 21:00 ממאהל המחאה "גן הגיבורים" בהוד השרון (צמוד לעירייה)

* ראש פינה – הפגנה תצא ממאהל ראש פינה בשעה 21:00 ונצעד יחד למגרש הכדורגל שבו תתקיים העצרת המרכזית.

* אשקלון – אוהל המחאה באשקלון יוצא עם אוטובוסים להפגנת המיליון בת"א. האוטובוסים יצאו בשעה 20:00 מהתחנה המרכזית באשקלון. לפרטים והרשמה התקשרו: אלונה- 0542801415 , נועה- 0524490857, מייקל- 0508188051 או בפייסבוק "אוהל המחאה באשקלון".

*קריית שמונה – יוצאים בשעה 20:30 מצומת נחמיה לעצרת בפארק הזהב.

יצאתי לרכיבת ניסיון ברכבת הקלה. זה לא חלום, הרכבת אשכרה עצרה בתחנות והעלתה נוסעים. לא כאלה עם וסטים צהובים, לא שקי חול, סתם אנשים כמוני וכמוך עם המון ילדים, סלים ומצלמות. חינם, מה, לא תיסעו? 

מהירות ממוצעת: קילומטר וחצי לשעה. מיזוג: לא מצליח להתגבר על ההמונים. המונים: מזכיר לי משטרים אפלים. וההכרזה "דוידקה דוידקה דוידקה" (נראה לי על משקל חסמבה חסמבה חסמבה) עתידה להפוך לאייקון. mark my words

אבל למה להיות שליליים? אסתפק בציטוט נוסע שעמד לידי ודיבר בטלפון: ממש ז'נבה

כל מי שמכיר אותי בעולם שבחוץ מכיר את העניין הרב / אובססיה / פטיש שיש לי לתחבורה ציבורית בכלל ובירושלים בפרט. לפני כשבוע הייתי בין היוזמים והמארגנים שלההפגנה למען תחבורה ציבורית יעילה והוגנת בירושלים, שזכתה להצלחה מסוימת אך לא מספקת לטעמי (קצת נבלענו ברעש של ההפגנה החשובה והצודקת למען עובדי הקבלן), והנה ההזדמנות שלי לפרוש את משנתי.

הפגנה למען תחבורה ציבורית יעילה והוגנת בירושלים 11.8.11

אין לי רכב פרטי ומעולם לא היה לי, למעט אופניים חצי ממונעים שנגנבו ממני לפני כחצי שנה. כך שיוצא לי להשתמש הרבה בתחבורה הציבורית. זו הדרך היחידה שלי להגיע ממקום למקום. זו חלק מהבעיה עם תחבורה ציבורית בארץ: משתמש בה רק מי שאין לו ברירה אחרת. כל מי שיש לו כמעט-מספיק כסף לקנות אוטו עושה את זה, וגם די הרבה כאלה שאין להם. ברוב הערים המרכזיות בעולם רואים בכל יום אלפי אנשים בחליפות ועניבות נוהרים אל תחנות הרכבת. עזבו את העובדה שאף אחד בארץ לא לובש חליפות – נדיר מאד לראות על אוטובוס בארץ אנשים שנראים אפילו קצת כעוסקים במקצועות חופשיים.

אין לי כוח להתחיל לחפור נתונים מספריים על כל הדברים האלה, אבל קבלו אותם בכותרות: תחבורה ציבורית טובה באמת יכולה להוריד מהכביש אלפי כלי רכב. זה יוריד את מספר ההרוגים בתאונות דרכים ואת זיהום האויר בצורה משמעותית, יחסוך למשק מיליארדי שקלים שמתבזבזים כתוצאה מאיחורים של שכירים שעומדים בפקקים או נתקעים ברכבות מאחרות, ועוד המון דברים טובים. ועוד לא דיברנו על חיבור הפריפריה למרכז.

ביפן יש רכבת שיכולה לנסוע 581 קילומטרים בשעה. אם תהיה כאן רכבת שנוסעת בחצי מהמהירות אפשר יהיה להגיע מירושלים לתל אביב בכרבע שעה.

כשהייתי ילדה הייתי נוסעת לפעולות בצופים באוטובוס. המרחק היה כחצי שעת הליכה (בשבתות היינו הולכים ברגל) וכרבע שעה באוטובוס. בתחנה שבה עוברים שני קוים אפשריים, אני זוכרת שזמן ההמתנה הממוצע היה כחמש-עשר דקות. היום קשה מאוד למצוא בירושלים קוים שהתדירות שלהם עולה על אחת ל20 דקות.

בירושלים רק מפעיל אחד לתחבורה הציבורית: אגד. במשך השנים אגד התגלתה כמפעיל אטום, קר ורע-לב, שלא אכפת לו כהוא-זה מן הנוסעים וכל עניינו הוא להמשיך ולשמר את המונופול שלו. מחירי הנסיעה הבסיסית בירושלים יקרים משמעותית מבערים אחרות בארץ (לשם השוואה: היום עולה נסיעה 6.40 ש"ח, עם אפשרות להחליף קו תוך 75 דקות, בבאר שבע 4.10 בלי אפשרות כזו, לא יודעת כמה בתל אביב היום, בדרך כלל נמוך מירושלים בחצי שקל), אין חופשי יומי, ואין מפה רשמית של קוי האוטובוס (אבל יש מיזם פיראטי לא רע), אין לוחות זמנים רשמיים ואלה שהיו מחולקים פעם בתחנה המרכזית ובאמצעות הדואר הוחלפו באתר מיושן, מה שמקשה גם על משתמשי האינטרנט, ובעיקר על כאלה שאינם מיומנים בשימוש בו. בהתחשב בעובדה שרוב נוסעי התחבורה הציבורית הם קשישים, ילדים, מעוטי יכולת,(וגם צעירים וסטודנטים) ובקיצור -כל מי שאין לו ברירה אחרת – זה חמור במיוחד, כי להרבה מהציבורים הנ"ל גם אין גישה לאינטרנט.

השירות של שליחת אסאמאס וקבלה אוטומטית של זמני האוטובוסים הקרובים יכול היה להיות קרן אור של ממש, אלמלא היו בו שתי בעיות עיקריות: הוא לא תמיד נותן את האופציה המהירה ביותר, וחמור מכך: התוצאות שלו נטולות קשר למציאות. אוטובוסים מגיעים בזמן שדווח רק לפעמים. בדרך כלל הם מאחרים, לפעמים הם גם מקדימים. אוטובוס מאחר זה מעצבן. מאד. אבל גם אוטובוס מקדים זה לא משהו, לפעמים אפילו גרוע יותר, וזה לא כי אני קטנונית: נניח שהייתי אדם אחראי ותיכננתי את נסיעתי כיאות, בקו שמגיע פעם בחצי שעה. הגעתי לתחנה ממש כמה דקות לפני השעה היעודה, וראיתי את האוטובוס חולף על פני עוד לפני שהגעתי. באסה. עכשיו אחכה לפחות 35 דקות לאוטובוס הבא, ואני הרי הייתי בתחנה בזמן, ואפילו לפני! אם אני צריכה להיות בתחנה יותר מ10 דקות לפני הזמן המשוער שבו האוטובוס אמור להגיע, ואז לחכות לו, אם הוא לא הקדים הפעם, את מלוא 10 הדקות של זמן הביטחון, 10 דקות של זמן האיחור הסביר ועוד בין 10 ל30 דקות של זמן איחור לא סביר- כל עניין התכנון מאבד את כוחו לגמרי.

אם הזמן המשוער ליציאת אוטובוסים היה כל 5 דקות ולא כל 20 (במקרה הטוב) – זמן הציפייה המקסימלי כולל הקדמות, איחורים, ומה-לא היה מתקצר ל15 דקות לכל היותר, וחוסך לי לפחות 30-40 דקות מכל נסיעה שהיא.

מחר אמורה להתחיל לפעול הרכבת הקלה. בשנת 1995 הוכנה לראשונה תכנית אב להקמת רכבת קלה בירושלים. העבודות החלו בתחילת שנות ה-2000 אחרי עיכובים ממושכים, ומאז חיינו אינם חיים. כבר בתחילת העבודות החלו שינויים במסלולים ובתדירות של קוי האוטובוס של אגד, בתואנה שזה לקראת הרכבת הקלה, ואני תהיתי: איך אפשר להוריד תדירות של אוטובוסים כדי לייעל רכבת שעוד לא קיימת?

עם תחילת העבודות (סביבות שנת 2002, למיטב זכרוני) יצא קמפיין שכלל שלטים שבהם מובטחים מספרי קרונות, תחנות וקוים, עם תאריך יעד: יוני 2007, ואני התפעלתי כבר אז מהתעוזה שבהתחייבות על תאריך לסיום פרויקט כלשהו בירושלים.

בתחילת שנת 2011 נסגר כליל רח' יפו לתנועה וכל האוטובוסים שנסעו בו בעבר הועברו לרח' הנביאים או עליאש, ומשם לרח' אגריפס. ברחוב אגריפס עוברים היום יותר מ20 (!!!) קווי אוטובוס, ועוד כ7 עוברים בחלקו העליון כדי להגיע לרחובות הסמוכים.ברחוב אגריפס יש מסלול אחד לכל כיוון. במרס השנה החלה הרכבת בנסיעות ניסוי, כלומר: מנפנפים לנו מול העיניים ברכבת שאיאפשר לעלות עליה. רוח רפאים של רכבת .

כל זה בלי להזכיר את הצרות של בעלי הרכב הפרטי: ביותר ויותר אזורים בעיר החניה היא בתשלום, מחסור פיזי במקומות חניה, הסדרי תנועה משתנים ללא הרף בגלל הרכבת ומשלל סיבות אחרות, ועוד.

גם לא דיברנו עדיין על תחבורה ציבורית בהקשר הכלל-ארצי. למשל העובדה שלימודי התואר השני במחלקה שלי באוניברסיטת בן גוריון בנגב מרוכזים כולם בימי שלישי ורביעי. זה מאד נוח לתלמידים, וזה נובע מתכנון ראוי ונכון של המחלקה. אבל אחת הסיבות לזה היא שרוב תלמידי התואר השני ומעלה אינם תושבי באר שבע, וידוע שבימי ראשון וחמישי בלתי אפשרי להגיע לבאר שבע בתחבורה ציבורית, כי כל אמצעי התחבורה מפוצצים בחיילים. (שלא לדבר על השבתת הרכבת – הדוקא מאד נוחה לתל-אביבים- בכל כמה שבועות). נראה לכם הגיוני שאוניברסיטה תצטרך לבנות את הלו"ז לה ע"פ כשלי התחבורה הציבורית?!?!

טוב, אז מה עושים??

בעיקר מקטרים, אין הרבה מה לעשות, כי אין מי שמקשיב ואכפת לו. ובכל זאת יש כמה ארגונים שעושים הרבה. חמש עשרה דקות הוא ארגון של תושבי ירושלים למען תחבורה ציבורית יעילה. מקימו יוסי סעידוב מפרסם טורים מצויינים בMYNET – הפלג האזורי של YNET. ויש גם טופס לתלונה על אוטובוסים, (אם בא לכם להיות מחט בערימת שחת). השתתפתי כמה פעמים באירועים שלהם, וגם במפגש של אגד עם הציבור, לא עזר בינתיים אבל נותן תחושה שעשינו משהו. בשבועות הקרובים יהיו גם קבוצות דיון בנושא במאהלי המחאה השונים, במטרה להביא את התחבורה הציבורית למקום גבוה ברשימת הדרישות. ביום שני הקרוב (22.8.11) יהיה פאנל של "מגמה ירוקה" בנושא תחבורה ציבורית וצדק חברתי ומיד אחריו דיון במסמך. כל זה משעה 19:30 בגן הסוס בירושלים. בכל הפעילויות אפשר להתעדכן בפייסבוק, ויש גם אתר חדש ומגניב לכל התוכן של המחאות והוא בקישור גלוי כי יש לו כתובת מגניבה: ohel.org.il

יאללה מהפכה!

היום היה היום העמוס ביותר בבלוג, עם מספר המבקרים הרב ביותר לפחות מאז עברנו לוורדפרס. הגענו גם למקום 48 המכובד בינתיים (בשעת השיא שאני ראיתי) ברשימת 100 הבלוגים הפופולריים של וורדפרס בעברית להיום! המשיכו כך, הפיצו לחברים, ואני מצדי מקווה להמשיך ולעמוד בקצב.

מחר הפגנה למען תחבורה ציבורית יעילה והוגנת, אני בטוחה שאחזור מלאת חוויות.

אז קחו הפסקה של כמה דקות מהמהפכה, לטובת משהו אחר (אבל רק כמה דקות, כן?)

ראשית משהו על השם, המיתרגם לעברית בחריקה. זה לא תרגום גרוע, או לפחות לא רק, אלא דוקא ציטוט שמופיע בספר מלכים ב' מקור עברי ביותר. זה מעניין מכמה בחינות;  קראוס היהודיה אך האמריקאית לגמרי, כתבה ספר שיש בו הרבה ישראליוּת: בחלק מהעלילות המשתלבות זו בזו בספר יש ישראלים, אחת מהן מתרחשת בישראל, וכל זה כתוב באופן משכנע למדי, ובכל זאת ההספר זכה לשם שעובד הרבה יותר טוב ובדו משמעות חלקה יותר באנגלית: Great House.

הספר בנוי משני חלקים, שבכל אחד מהם ארבעה פרקים, חלק משמות הפרקים זהים בשני חלקי הספר (אך הסדר שונה), והקשר ביניהם נגלה די בסוף. סופרת גלמודה שכותבת על שולחן כתיבה שירשה ממשורר צ'יליאני מהפכן, בריטי מבוגר המטפל באשתו הדועכת, סוחר עתיקות שמנסה להקים מחדש את בית הוריו, שני ילדיו והקשר המשונה ביניהם, החברה של הבן ומשפחה ישראלית מפורקת לגורמים מאכלסים את הספר הזה ומגלים פרקים שונים מחייו של רהיט אחד. מה שהכי הרשים אותי בספר הוא העובדה שבאופן מאד מובהק הסיפור או הסיפורים כאן הם רק חלק (שלא לומר בדל, או שבר) ממשהו גדול יותר- מה שמקשר בין העלילות השונות הוא שולחן כתיבה משונה שעובר גלגולים שונים, ואין כאן את כל סיפורו של השולחן, אלא רק כמה תחנות בחייו ועוד סיפור שמתגלה בסוף כסיפור צד (לא אמרתי איזה, רק רבע-ספוילר…), ובכל זאת לא הרגשתי תחושת החמצה בסוף, ואפילו לא סקרנות לדעת עוד על פרקים האחרים בתולדות הרהיט, אלא איזו מין מלאות, או שובע. במובן הטוב ביותר של המילים.

אולי זה בגלל הכברת הפרטים הגדולה בכל אחד מהסיפורים המרכיבים את הספר, שרק באחד מהם היא ממש מעיקה (במכוון לגמרי), ואולי כי יש לקראוס איזה חוש להחזיק את הקורא על קצות האצבעות, אבל לגרום לו סיפוק בסוף.

כמו  בשני ספריה הקודמים, עוסקת קראוס בנושא הזיכרון, אבל אם בספרה הראשון זה היה עיסוק מילולי באיש שאיבד את הזיכרון שלו ובשאלות סמי-פילוסופיות שסביב הרצון או אי-הרצון לזכור את מה שאי אפשר, בספר הנוכחי היא ממשיכה את המהלך של "תולדות האהבה" ועוסקת בזיכרון של העם היהודי, בשברים, בשברי זיכרון, במסלולים לא קונבנציונליים של פיסות זיכרון. נראה שהיא לוקחת על עצמה את המשימה של יצירת עבר יהודי ע"י הטלאת פיסות סיפורים, ומשתמשת ביכולת של הספרות לנדוד בזמן ובמרחב כדי ליצור מפגנים מרהיבים של זיכרון-טלאים יהודי.

הציטוט שממנו לקוח שם הספר הוא אותו פסוק ממלכים שוייס סוחר הרהיטים מצטט לזקן לקראת סוף הספר כשהוא מספר לו על בית המדרש של רבן יוחנן בן זכאי, ובו מוצג גם מה שנראה כמניפסט של קראוס בנוגע לעם היהודי, לזמן ולזיכרון: " …יום ולילה הגו חכמים בתורה שבעל פה, וטיעוניהם היו לתלמוד, המשיך וייס. הם היו כל כך שקועים בעבודתם עד שלפעמים שכחו את השאלה שהעלה מורם: מהו יהודי בלי ירושלים? רק בהמשך, אחרי מותו של יוחנן בן זכאי, הלכה תשובתו ונתגלתה לאטה, כדרך שציור קיר ענקי מתחיל להתברר רק כשהולכים ומתרחקים ממנו: להפוך את ירושלים לרעיון. להפוך את בית המקדש לספר, ספר רחב ידיים וקדוש ומורכב כמו העיר עצמה. לכופף עם סביב צורתו של מה שאבדלו ולהניח לכול לשקף את דמותו החסרה. בהמשך נודע בית המדרש שלו בכינוי "בית גדול" על פי הפסוק בספר מלכים:  וישרוף את בית ה' ואת  בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש. עברו אלפיים שנה, נהג אבי לספר לי, והיום גל נשמה יהודייה בנויה סביב הבית שנשרף באש ההיא, שהיה רחב ידיים כל כך עד שאנחנו, כל אחד מאיתנו, יכול לזכור ממנו רק רסיס זעיר: דוגמה על הקיר, סיקוס בעץ הדלת, את זכר האור הנופל על הרצפה. אבל אם נצרף יחד את כללל הזיכרון היהודי, נצרף את כל הרסיסים הקדושים עד האחרון שבהם למקשה אחת, הבית יקום מחדש, אמר וייס, או ליתר דיוק, זיכרון של הבית…"

יפה, לא?

אז לפני שאני שולחת אתכם בחזרה לאוהל אני מזכירה לכם להגיב ממש כאן, לשתף, ל+1 (שמישהו ימציא לזה פועל, דחוף),לאהוב, ללנקק אלי וכך הלאה, זה מאד משמח אותי:-)

ולקינוח – שיר של רג'ינה ספקטור שאיכשהו הזכיר לי את הסגנון של קראוס, היא היתה יכולה לכתוב מזה ספר. אח, אילו יהודיות משובחות.
(טפו! מוסיקה בתשעה באב?!  טוב, ליהודים הממש משובחים שביניכם- חכו עם השיר למוצאי הצום)

ב. נכון, יש סטודנטים שטסים לחו"ל בחופש (זה אני באמת לא יודעת איך הם עושים), נכון, יש סטודנטים וצעירים שאוכלים בחוץ (רחמנא ליצלן!), נכון, יש צעירים שיוצאים ומבלים. אבל בכל העולם צעירים עושים את הדברים האלה ולא צריכים להתנצל או לחשוב פעמיים. כי הם מרוויחים מספיק כסף – גם בעבודות חלקיות או זמניות, כדי לאפשר להם חיים סבירים ומעלה. וסבירים זה לא לחם עם קוטג', סבירים זה גם קפה בבית קפה לפעמים והופעה בערב עם בירה בבר. זה מה שצעירים עושים. הם לא מבקשים מהממשלה לממן להם את זה, הם רוצים לממן את זה בעצמם מהמשכורת שלהם על עבודה שהם עבדו.

תכל'ס

ג. היתה לי שיחה לפני כמה חודשים עם חברה שגרה בציריך. היא עובדת סוציאלית בחצי משרה ובן הזוג שלה מורה. יש להם דירה שכורה במיקום מרכזי מאד בעיר (אני יודעת כי ביקרתי אצלה אחרי כנס שהייתי בו, לא, לא שילמתי על כרטיס טיסה…), והם היו בטיול בישראל פעמיים ובנסיעה לפאריס (לפחות אחת שאני שמעתי עליה) בחודשים שבין אוקטובר לינואר.

ד. הייתי במאהלים בירושלים ובתל אביב. בירושלים מהערב הראשון בכיכר צה"ל ישבו במעגלים וניהלו דיונים על מה גורם לבעיות ואיך פותרים אותם. פעיל מהמאבק הקודם ב2006 שעובד היום בעיריה בתחום הדיור הסביר וחזר והסביר, ממש חימש את המפגינים במידע. בתל אביב האוירה היא של וודסטוק. כיף חיים, מחצלות, שיעורי יוגה, הודו זה כאן. הם גם ניחנו בהומור משובח, התמונות לפניכם. (השיא – שלושה בחורים מתפננים להם בבריכה מפלסטיק כשלצידם שלט "הגיעו מים עד נפש"). במאהל בירושלים רק מתחיל ההומור לבצבץ פה ושם עם שלטים כמו "מחאת אוהלי הרפאים" ו"מצפה סוס".

ה. הכי עצבנה אותי הביקורת על המאהל בעיקר בהתחלה, שטענה שזה נראה כיף מדי, שהמפגינים שרים ומנגנים בלילה, וזה נראה כמו קייטנה. נכון, במידה רבה זה מה שזה. קחו כמה עשרות צעירים, שימו אותם ביחד בחוץ בקיץ – די מהר הם יתחילו לנגן ולשיר ויהיה להם אפילו כיף. זה לא מוריד בכלום מצדקת המאבק שלהם.

ו. הייתי במאהל בירושלים פעמיים השבוע, בזמן המליאה. יותר מהכל העניין הזה מזכיר מחנה קיץ של תנועת נוער אידיאולוגית במיוחד. בערב הראשון ביקשו מתנדבים שיעזרו לנקות כי מחר יש ביקורת תברואה (!) שמונה ידיים הורמו. לא הרבה ביחס למספר הנוכחים, אבל בהתחשב בזה שחלקם היו ודאי אורחים פורחים כמוני – לא רע. למחרת הגעתי לקראת סוף ההופעה של נועם רותם (המלך!) שנתן הופעה אדירה ומלאת אמפתיה. אחריו עלו מנהיגי המאהל, הסבירו את שפת הסימנים הנהוגה במקום ("הדובר חופר", "מסכים", "מתנגד", "רוצה להעיר"), ופנו להציג את עיקרי המסמך שגיבשו בהתבסס על הדיונים בקבוצות הדיון (שמתקיימות כל לילה אחרי המליאה), ושלחו למאהל בתל אביב להערות והמשך דיון. מוכרחה להודות שלא נשארתי עד הסוף, אבל היה מפעים.

ז. למחרת שמעתי את אנשי המסמך ברדיו אצל ניב רסקין. לא שמעתי את כל הראיון, ואני לא יודעת אם ניתן קרדיט לירושלמים. בשום עיתון אחר לא ראיתי קרדיט כזה. יש רק תלונות על התל אביבים שלא מציעים כלום או דיווחים על דיונים, מסמכים וכו' – תחת הכותרת "מנהיגי המאבק" או עם קרדיט לתל אביב. אחזור ואדגיש: אנשי המאהל בתל אביב הדגישו מראש שהם לא מציעים פתרונות, רק מוחים. הירושלמים הבינו מההתחלה שככה לא עובדים. אני לא מנסה לחרחר פה מלחמה, רק לתת את הקרדיט המתאים, בעיקר אל מול הטענות שהמוחים מפונקים, חיים בסרט ושאר עניינים. נכון, הם גם. אבל לא רק. וזה גם לא אותם אנשים. יש כאלה ויש כאלה (ובטח יש גם וגם).

ח. אחרי הראיון של רסקין עם אנשי המסמך הוא העלה את שלושת הפרשנים שלו: עמית סגל, איילה חסון ושכחתי מי עוד שלום קיטל, שהאשימו את אנשי המסמך שהם נאיביים והדרישות שלהם לא ריאליות ומפוזרות.
ט. אני קצת מסכימה איתם. יש כל כך הרבה סעיפים, שאין סיכוי להצליח לשנות את כולם פתאום, אבל מה לעשות שכולם צודקים??
י. אני נמצאת בהפגנות, במאהל, קוראת עיתונים (בניגוד למנהגי) ולא בטוחה שאני כל כך אופטימית בקשר לכל זה. אומרים שהמבחן האמיתי יהיה במצעי המפלגות לקראת הבחירות, אומרים שהוא יהיה עם תחילת שנת הלימודים כשהסטודנטים יתקפלו מהאוהלים, לא יודעת. אבל אם מכל הדרישות אפילו חלק יתמלאו ויקטינו את החור בבנק – גם זה משהו, לפחות לעת עתה.