כן, הבלוג הפך משני ,הוא רק הבית של רשימת הקריאה….

אשכרה עברו שנתיים מאז שעדכנתי את הרשימה. תודה לת' שבסך הכל ביקשה בפייסבוק המלצה לספרים הכי טובים שקראנו בחיים, ורק כשסיימתי לכתוב לה המלצות נזכרתי שבעצם הרוב כבר פה.

אז הספקתי לחיות שנתיים בניו יורק, לחזור לארץ, לעבור לתל אביב, למצוא עבודה חדשה, שאפילו מבקשת ממני לכתוב בבלוג מדי פעם (וזה אחרי כמה חודשי אבטלה באמת מבאסים אבל שווים את זה במבט לאחור, אם אי פעם אחזור לכתוב פוסטים חוץ מרשימת הקריאה ודאי אכתוב על זוועות של חיפוש עבודה. עכשיו תחזרו למשרד ותשלחו תשובות לכל האנשים שלא חזרתם אליהם אחרי ראיון, ואז למי שאפילו רק שלחה קו"ח. תודה) פלוס עוד כמה זוועות מפה ומשם, אתם יודעות, המזה"ת.

ומה שהכי מזעזע זה שיש רק איזה ארבעים ספרים ברשימה. זה פחות מספר בשבועיים וזה ממש עצוב. בטוח יש די הרבה ששכחתי ולא תיעדתי (יש פנקס שמתעדכן בתדירות יותר גבוהה מהדף הזה ומזין אותו) אבל זה בעיקר כי אני רואה המון סדרות – כשהייתי מובטלת יכולתי לא לעשות דבר מלבד זה במשך ימים שלמים ולצערי זו יכולת שלא ממש איבדתי, חלקן ממש מבישות, חלקן פחות (תראו את Transparent ואת Shameless, וגם את פארגו אם יש לכן קיבה חזקה), אבל אני צריכה לחזור לקרוא.

וגם אתן.

אז הנה מס' 132-170

הלא-ייאמן קרה: עדכון אימתני של רשימת הקריאה!!

אז נכון, לא כתבתי פה כלום כבר שנה, הבלוג לא הפך לתיעוד קורותי בתפוצות, מה לעשות, אני מעדיפה לחשוב שזה כי יש לי חיים (נכון באופן חלקי מדי).

מה שכן – לקרוא אני ממשיכה, וגם לתעד מה קראתי, אז הנה זה בא – חמישים ושלושה ספרים חדשים ברשימה!

שלכם

נערת קריאה

שלומות מממלכתה של סנדי

טוב, כבר שלושה חודשים אני דוחה את כתיבת הפוסט הזה ואת ההשקה מחדש של הבלוג (שוב) הפעם מניו יורק סיטי!

אז בקצרה, החלטתי לעבור לכאן כי נהיה לי צפוף בקן החמים ששמו ירושלים, ורציתי להתאוורר קצת, אז מצאתי לעצמי עבודה בבית ספר יהודי חביב (ועשיר) כמורה לעברית (התעודה שעשיתי במחשבה שזו תהיה עבודה שתעביר אותי את התואר השני התבררה כשימושית בהרבה ממה שציפיתי, וגם ככיפית מאד!), תהליך מפרך של חיפושים ומיונים, ויזה – רשמית אני שליחה של ההסתדרות הציונית העולמית – ולדרך.

שלחתי שלושה ארגזי ספרים (בתקווה/מחשבה שעוד אלמד פה שירה ואולי גם אכתוב דוקטורט מתישהו בעתיד), ארזתי את החיים בארץ, לקחתי מזוודה וחצי (ועוד קצת אמא שלי שלחה עם כל מי שעלה על מטוס מערבה במשך כמה חודשים…) ונסעתי.

עוד על העבודה, הדירה, החיים, וכל השאר – בהמשך. צפויים פוסט נרחב על בית הספר שיוציא את העיניים והנשמה לכל המורים ביניכם, בלוג עיצוב על החדר שלי, ועוד.

אבל בינתיים – סנדי בייבי!

כמו בארץ, גם כאן אני די מנותקת מהחדשות. אני משתדלת לעקוב אחרי מזג האויר, בעיקר עכשיו כשהתחלתי לרכוב על אופניים לבית הספר (!) אם כי זה קשה, כי זה בפרנהייט! אני לא יכולה לשים את האצבע בדיוק על מתי היתה הפעם הראשונה ששמעתי התראות על הוריקן, אבל זה היה בתודעה.

ביום ראשון נסעתי עם חברתי ר' לאירוע באיסט סייד, ובדרך חזרה ראינו תור של אנשים. ר' חשבה שמדובר במסעדה חדשה שנפתחה, אבל אז שמנו לב שזה סניף של FAIRWAY – רשת הסופרמרקטים. אני השתעשעתי וחשבתי על רוסיה הקומוניסטית, ר' נחרדה קלות, ושתינו החלטנו להיכנס לסופר (אחר) עוד לפני שאנחנו עולות על אוטובוס חזרה לווסט סייד. נכנסנו. לא היו יותר מים מינרליים. נכנסנו לחנות ממול, עדיין היו. קנינו גלון כל אחת, שיהיה. בסאבווי הודיעו שהרכבות יפסיקו לפעול בשבע בערב. בדרך חזרה ירדנו ישר בסופר. לא היו יותר לחם או חלב, קנינו שישיית בייגל עם קרנברי כל אחת וקיווינו לטוב.

כשהגעתי הביתה מילאתי במים את כל הקערות והבקבוקים שמצאתי. אמרו מלחמה, לא? ואין דלי בבית. (בהמשך פוסט על דברים שאין בדירה אמריקאית. לא יודעת אם דלי זה טיפוסי במיוחד, אבל באופן כללי ענייני הניקיון כאן… טוב, בפוסט אחר אמרנו). השותפות שלי צחקו עלי, אבל הנה התמונה לפניכם.

בערב שוכנעתי ללכת לחברה לראות סרט למרות שלא התחשק לי לזוז, בטיעון המוחץ שייתכן מאד שזו הפעם האחרונה שאני יוצאת מהבית לכמה ימים. ראינו את "ממלכת אור הירח", אגב, סרט מעולה!!

בדרך חזרה קניתי נר גדול, שיהיה.

ואז התחילו הרוחות. בשלב הזה עוד לא ראיתי טלוויזיה ממש, אבל כבר הודיעו שאין בית ספר למחרת, אז התכוננו. הרוחות התחזקו, אבל הסופה עצמה היתה צפויה רק בשני בערב – כל ההיערכות היתה כדי להיות מוכנים מראש. ראש העיר או הנשיא הפצירו בתושבים לא לישון בשקט(!) ולחשוב שיש להם זמן להתכונן. מטריד. אבל הייתי מוכנה.

למחרת לא עלה על דעתי אפילו לצאת מהבית, והופתעתי כשכל מיני חברים יצאו לסיורים בעיר ולבתי קפה. בסביבות חמש או שש בערב הודיע ראש העיר בטלוויזיה שהזמן לפינוי או לרילוקיישן חלף, ועל כולם להישאר איפה שהם. הודעתי לשותפה שלי, שהחבר שלה היה אמור להגיע אלינו, אבל הוא כבר היה על מונית, כי ניתקו אצלו את החשמל ליתר ביטחון. כל העיר מרח' 30 ודרומה היתה מנותקת מחשמל.

בלילה התחזקו הרוחות. ממש. והיה גשם. אבל חוץ מזה הכל היה כרגיל, החשמל מצמץ קצת, אבל לא נפל. חברה שגרה בבניין שלי באה לבקר, ובערב עליתי לשכנים אחרים בתיווך שכנות שמכירות את השותפה שלי. שכן-מביא-שכן שכזה. היו בירות וסרט ("פרידה" האיראני. מצוין ומדכא, אחד הבנים נרדם).

ביום שלישי (שוב לא היה בית ספר) כבר היה שקט למדי, ובצהריים יצאתי לטיול בשכונה לראות מה נשתנה. סנטרל פארק היה סגור, ברודווי המה אדם ובכל בתי הקפה היה מפוצץ ותורים. ופגשתי ברחוב שלוש בנות שהיו איתי בצבא. בכל זאת צפוף פה..

בטלוויזיה ראינו תמונות מטורפות של המתרחש בניו ג'רזי ובדרום מנהטן, תחנות הסאבוויי מוצפות – חלקן עד התקרה ואנשים שלכודים בבתים. היה גם בית שנשרף עד היסוד כי הכבאים שהגיעו בזמן לא יכלו להתקרב אליו כי המים מסביבו היו בגובה אדם.

אז היום, יום רביעי, עדיין אין בית ספר אבל חלק ממקומות העבודה חזרו לתיקונם, אין סאבוויי ואין חשמל מתחת לרח' 30 (החבר של השותפה עדיין גר אצלנו), יש אוטובוסים אבל אומרים שהם מפוצצים.

והשמים כחולים.

עד כאן בינתיים, שמרו על עצמכם / תיהנו מהחמסין בארץ.

לימוד ירושלים, ועוד כל מיני דברים (וכן, קראתי את חירות של פראנזן!)

כן כן, אני מגיחה סופסוף מתרדמת איזה-עונות-שלא-עברו-בינתיים כדי לספר לכם על משהו חשוב, גדול ונהדר שעומד לקרות ממש השבוע.

על "לימוד" או בהגייתו האנגלית "LIMMUD" שמעתי מחברים לפני אי אלו שנים, וזה נשמע נחמד. לפני שנה וחצי זכיתי להשתתף באירוע "לימוד" באנגליה, זה שהתחיל את המסורת לפני יותר משלושים שנה. מדובר בשבוע במהלך חופשת החורף שבו משתלטים אלפי (!) יהודים מכל הזרמים, הגילים והצבעים על קמפוס אוניברסיטאי אנגלי גשום וקר, ומפיחים בו חיים משוגעים באמצעות אינספור פעילויות, הרצאות, סרטים, מופעים ושאר ירקות הקשורים ליהדות (וגם די הרבה בירה). כאמור, זכיתי לבלות חמישה ימים כאלה בשלל פעילויות מן ההיצע שנע בין שיעורי סריגה, דרך לימוד גמרא ורמב"ם ועד להרצאות על מגזרות נייר פורנוגרפיות (שהדי במרומים, אחת ההרצאות המפעימות שהייתיי בהן). אבל למה כל זה חשוב עכשיו?

שאלה טובה.

בדיוק בגלל שבחודשים האחרונים עמל צוות של כמה עשרות מתנדבים (גילוי נאות: בהם גם כותבת שורות אלה) על לימוד ירושלים הראשון אי פעם!!

כן כן, אחרי לימוד ערבה, לימוד גליל, לימוד נגב, לימוד מודיעין ולימוד חמ"ע בבאר שבע, מצטרפת גם עיר הקודש, בירת הנצח של העם היהודי לרשימת המקומות הנחשקים שאליהם הגיעה בשורת "לימוד".

השנה נקיים "לימוד זוטא" באורך יום אחד בלבד, שיתקיים ביום חמישי הקרוב, 10.5.12 במרכז הרצל שבהר הרצל בירושלים, מתשע בבוקר ועד חצות, בואו לאיזה חלק שתרצו.

יהיו המון הרצאות ופעילויות מרתקות, מוסיקה מגניבה, קריאת שירה, ומה לא (וגם בירה, ברור). תראו בעצמכם.

רצוי מאד להירשם באתר 50 ש"ח לכל היום, וזה אפילו כולל ארוחת צהריים, לא תשקיעו בעצמכם?! (ומקבלים PAYPAL, עד כדי כך אנחנו יעילים!)

טוב, כל כך התלהבתי מכל זה שהחלטתי לדחות את הדיווח על בולמוס הקריאה שתקף אותי לפוסט נפרד, אבל הייתי חייבת שתדעו שקראתי את "חירות" של פראנזן, לאור כל הבאזז שרוחש סביבו, והוא אכן מעולה! חוצמזה קראתי גם את רומן וינאי של פוגל, סטונר, וספר ישן-ישן של הנרי רות – ואולי שינה – אבל כל זאת ועוד בפוסט הבא.

על הצניעות: בכל סרלואי אולמן ואחרים

"זוהי פורנוגרפיה. בפורנוגרפיה חושפים את גוף האישה כדי למחוק את פניה שהם עולמה הרגשי; כאן מכסים את גופה כדי להימנע מכוח הפיתוי העז שלה; מול הפורנוגרפיה מאבד האדם את שיפוטו המוסרי ואת שיקול דעתו. והתוצאה אחת היא: ה"אישה" נעלמת. כבר אין מדובר בגוף החי, בבשר ודם בעל רגשות, חלומות, תחושות; כאן וכאן מדובר בגוף בלבד. וכוח הייצוג של החטא עצום כל כך והפחד ממנו רב כל כך, שכמו נראה שכל ייצוג של נשיות הוא המפחיד. למעשה, יש להכחיד את הנשיות עצמה."

סליחה שאין קרדיט, שכחתי כבר מי הפנה אותי למאמר המעניין הזה של בכל סרלואי-אולמן, בד"כ משוררת שאני מחבבת מאד, ומסתבר שגם פובליציסטית מוכשרת. היא מתארת כאן מפרספקטיבה של אשה צנועה לגמרי (ראיתי אותה, היא באמת בחורה חסודה לעילא) את התחושות הקשות שלה בנסיעה באוטובוסים, וגם שיחה מעניינת עם אשה מלובשות ה"שאלים", ומציעה ניתוח יפה של בהלת הצניעות המתגברת כפורנוגרפיה.

על הצניעות: בין קדושה לתועבה / בכל סרלואי אולמן 

באותו עניין תודה לשלומית שהפנתה לאיור הזה של שי צ'רקה. מעבר לקומיקס החמוד, הדיון שהתפתח סביבו בפייסבוק היה מרתק במיוחד, בעיקר כמה מגיבים שאמרו שהוא בוטה מדי. הזדהיתי יותר עם אלה שאמרו שהמציאות, או הביטוי המקורי בוטים יותר.

חוץ מזה יש גם את הפלייר הזה (שוב שלומית, היא כזאת בסדר! ), שאני הצעתי להתייחס אליו כאל רשימת קניות, אבל תכל'ס זה אולי יותר עצוב ממצחיק..

 

ולסיום, נראה לי שהסטיקר של "ישראל חופשית" הוא התשובה ההולמת למצב. אני הסתובבתי עם אחד על המעיל כמה ימים וגררתי שלל תגובות מ"הי, מישהו הדביק לך משהו על הגב" דרך מבטים תמהים וגבות מורמות לרוב, ועד לפרצי צחוק עזים. אפילו התלמידים שלי באולפן הבינו את המסר. בשלב מסוים דיברתי עם חברה ברחוב והיא אמרה שצריך להציב מצלמה שתקלוט את הפרצופים של אנשים שבאים מאחורי כשהם רואים את הסטיקר, ואחרי כמה עשרות מטרים מיקרופון לקבלת תגובות…

ולסיום – תהיה: נסעתי אתמול עם חברה מכיוון כביש המנהרות/ גילה לדרך חברון/תלפיות. בדרך היו שלטי פרסומת לסרט "ג'ק וג'יל", שבו למיטב הבנתי משחק אדם סנדלר גם את תפקיד ג'ק – הגבר, וגם את ג'יל – האשה. בכרזה הופיעו תמונות שניהם (כאמור: פעמיים סנדלר), אך מישהו טרח לרסס בספריי שחור את פניה של ג'יל, ואני תוהה: האם זה כי היא אשה, או כי זה גבר שמשחק אישה? מה יותר גרוע?

עד כאן להפעם, כל יום צצות מאות אם לא מיליוני תגובות לעניין הזה ברשת ובעולם, אתם מוזמנים לשרשר כאן רק את השוות ביותר 🙂

ולסיום סיומת – שימו לב לשרבוט היפהפה שעשו בגוגל היום לרגל יום הולדת 176 למארק טוויין!

ספרים רבותי, וגו'

יוהו! עדכון חדש בעמוד "נערת קריאה"! אחד עשר ספרים שקראתי בחודשים האחרונים, לכל מי שחיפש עם מה להתכרבל מתחת לפוך ולא מצא. (טוב, זה היה ממש קיטשי, אנחנו לא מוסף סוף שבוע ואת רוב הספרים האלה קראתי בתחנות אוטובוס ועל אוטובוסים, לעתים זה אף גבה ממני מחיר כבד של בחילה, אבל מה לא עושים היום בשביל דיווחי שטח)

מה למדתי הקיץ בזמן שהזנחתי את חובותי הלימודיים

נכון, התזה שלי קצת מדשדשת בשבועות האחרונים. כמו שניסחה את זה חברתי יעל: נפלתי מהסוס. קצת בגלל סיבות שקשורות בנושא שלי ששינה כיוון, אבל קצת גם בגלל שהקדשתי הרבה זמן לרכיבה על סוס אחר – ההוא של גן הסוס בירושלים, משכנו של מאהל המחאה.

אתמול הייתי בכנס ישראל 2021 של דה-מרקר. זה כנס חברתי כלכלי. חברתי זה אחלה, אבל כלכלי זה ממש לא אני בדרך כלל. ובכל זאת בסוף אחת ההרצאות שאלתי את אחי הכלכלן שישב לידי אם יכול להיות שהמרצה המאד מכובד ומשכיל לא חידש לי שום דבר שלא למדתי הקיץ באוהל. הוא ענה לי שזה הגיוני, המרצה הנכבד התכוון לומר בדיוק את הדברים שכבר למדתי, כי הוא רוצה להקים מפלגה שתרוץ לכנסת עם הדברים האלה שלמדתי. זה לא העניין. העניין הוא שישבתי במקום שבו לא ציפיתי להבין שום דבר או לדעת על מה מדברים, ובכל זאת ידעתי. והכנס שם מולי מראה והראה לי הרבה דברים חדשים שלמדתי, וגם הרבה חורים שאני צריכה להשלים.

למדתי הקיץ המון על איך עובדים דברים במדינה. אמרו על המחאה שהיא מחאה של בכיינים, אבל אחד הדברים שלימדו אותי הכי הרבה היה לשמוע על הקשיים של אנשים אחרים. אני יודעת בדיוק מה הדברים שמקשים עלי: שכר הדירה הדי-סביר-יחסית-לשוק שאני משלמת מקשה עלי כי אני עובדת במשרות חלקיות בתחומים לא רווחיים (וההתנהלות הכלכלית שלי מחפירה), את זה ידעתי, אבל גם אנשים שמרוויחים פי כמה ממני מתקשים באמת ובתמים לסגור את החודש והקיץ קיבלתי הצצה לא רעה ללמה ואיך זה קורה. למדתי ביתר פירוט על המערכת שבה הרפתנים מקבלים אגורות ספורות על כל ליטר חלב, בעוד שהמשווקים והרשתות עושים על גבם ועל גבנו את רוב הכסף. למדתי שועד עובדי הנמלים הוא האיגוד המקצועי החזק בארץ וזה משפיע על מחירי כל הדברים המיובאים (מוצרי תינוקות למשל). שמי שיכול לעשות כסף ינסה לעשות כסף בכל מחיר וזה הגיוני, אבל שלממשלה יש כוח לפקח על הרבה מהם והיא לא עושה את זה. הבנתי איך הצירוף הון-שלטון משפיע על הקוטג' שלי.

אם להיות יותר ממוקדת – אביא דוגמאות יותר ספציפיות מהתחום שבו התמחיתי בקיץ הזה – ניחשתם נכון. לפני ה14.7 ידעתי להסביר בדיוק מה מפריע לי בתחבורה הציבורית בירושלים, ושלוקח לי זמן לא סביר להגיע ממקום למקום. הייתי אוטוריטה עבור הממתינים בתחנות ששאלו איך להגיע ממקום למקום כי אני מכירה המון קוי אוטובוס ויודעת מאיפה לאן הם נוסעים וכמה זמן מחכים לכל אחד מהם. ושאין מידע בתחנות ואגד לא משחררת מידע  או מפות. אבל במהלך הקיץ הזה למדתי דברים חדשים; אפליקציית אייפון שמתכננת מסלול זה חכם וחדשני ויעיל, אבל זה לא יעזור לפנסיונרית מהקטמונים – שדיברה כה יפה בפאנל שאחרי ההפגנה שלנו – שאין לה אינטרנט או אייפון וגם לו היו לה היא לא היתה יודעת להשתמש בהם. צריך גם אופציה בשבילה. (מפות בתחנות, שלטי מידע, מפות מודפסות). ואם התלונות שלה ושלי היו מתפרסמות איפשהו, היינו יודעות שמישהו ראה אותן ומחוייב לטפל בהן. קוראים לזה שקיפות, זה אני יודעת, אבל לא עשיתי קודם את הצעד של לחשוב איך זה יביא לי את האוטובוס יותר מהר.

ערכתי אי-אלו גרסאות של אי-אלו מסמכים שכתבו אנשים משכילים ממני בתחום, ולמדתי שבברזיל בשנות השישים היתה מהפכה ששינתה את התחבורה הציבורית והביאה אותה לרמה שכמו שזה נראה עכשיו יקח לנו מילניום להגיע אליה. (נסו לדמיין קו אוטובוס שמגיע כל ארבעים שניות!). למדתי לחשוב בגדול ובאופן יצירתי. סביר להניח שלא הייתי מגיעה לבד לחשוב על המושג "עירוב שימושי קרקע". זה פשוט: אם במקום להפריד בין קרקע שמיועדת לדיור, מסחר ותעשיה נערבב אותם קצת לפעמים – יהיה לנו בכל אזור את כולם ולא נצטרך לנסוע מאחד לשני בכלל. גם אם ידעתי שזה לא משהו שחברות נותנות רכב או הוצאות רכב לכמה שיותר עובדים, לא חשבתי אף פעם קודם על הפתרון לשלם לעובדים שלא משתמשים ברכב ולא תופסים מקום חניה. הנטו השמן יותר לא יהיה של בעל הרכב+דלקן, אלא של זה שויתר על הרכב שלו וקיבל מענק ויתור על חניה (כי הוא מגיע ברגל, באוטובוס או באופניים בכל מקרה ואין סיבה שהוא ירוויח פחות בגלל זה או ייחשב פחות מגניב).

למדתי מה זה משילות. בגדול זה שהאנשים שהגיעו בזכותי לכנסת יהיו מחויבים לי לאורך כל הזמן שהם יושבים בה. זה לא שהם מושלים בי, אלא, אם תרצו, אני מושלת בהם (הה!) כי כשחושבים על זה, הם נותני שירות ואני הצרכן. כי בדמוקרטיה שלטון הוא מוצר צריכה: אתם תציעו לי את הדרך הטובה למשול בי ואני אחליט מה אני בוחרת. ואז אתם תיתנו לי את זה בדיוק כמו שהזמנתי. (טוב אולי נסחפתי קצת).

למדתי איך מרגישים כשהתקשורת פתאום לא עוינת כברירת מחדל אלא מאד מאד אוהדת, וראיתי שזה יכול להיראות לפעמים קצת מגוחך, ושגם כשמעוותים את המציאות לטובתי, צריך לראות כשהיא מעוותת ולהבין מה האמת. זה קצת קשה לפעמים.

הבנתי שחסרים לי מושגי יסוד רציניים והחלטתי ללמוד אותם ביסודיות (המלצות לשיעורי וידיאו בכלכלה למטומטמים יתקבלו בברכה), כי זה שאני תלמידת מדעי הרוח לא אומר שאני יכולה לרחף לנצח.

השיחות והמליאות במאהל לא היו קפסולות של ידע מזוקק, רחוק מזה. קיבלתי גם תזכורת לזה שלהיות צעיר ואידיאליסט זה הרבה פעמים אומר לשבת ולדבר המון ולהרגיש שזו העשיה החשובה ביותר בעולם. הסתכלתי על בנות ה22 בחולצות הכחולות וראיתי את האדרנלין שזה מזרים בהן, וזה גרם לי להרגיש זקנה לרגע, אבל חוסר הסבלנות שלי הזכיר לי שזה חשוב ויפה ואמיתי כשאת בת 22, אבל קצת חסר תוחלת. צריך יותר מזה, ובשביל זה המציאו את גיל 25.

למדתי שגם לוותר על הציניות לפעמים היה מהלך לא רע (שהתחלתי לעשות לפני כמה שנים), ושזה בסדר, לפעמים אפילו ממש מועיל. שלא לומר מחולל מהפכות.

בשלב הנוכחי של פוסט-המאהל אני אמשיך להגיע לספריה ולהיאבק בספרי השירה, וגם להילחץ מהדד ליין המתקרב, אבל כמו את תוצאות המחאה – גם את ההשפעה של כל מה שלמדתי על האדם שאני עתידה להיות – עוד מוקדם להעריך.

משמרות המהפכה – כל מיני דברים שהצטברו

בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי חולקת לפעמים המון לינקים ביום, ועוד מוותרת על כמה כדי לא להתיש את הקהל. אז בואו נעשה את זה מסודר (יחסית):

אני אורחת (או משתלטת על העולם, תלוי איך מסתכלים על זה): פוסט תגובה שלי על ההצעה של נשיא איגוד לשכות המסחר, אוריאל לין, שהיה בעבר הממונה על הכנסות המדינה ממסים, לועדת טרכטנברג לבטל את המכס על יבוא מכוניות מהמזרח הרחוק, להוריד את המס על מכוניות, ולהפחית את הבלו על הדלקים. אני כידוע חושבת שיש דרכים פשוטות וחשובות יותר להתמודד עם נושאים שקשורים בתחבורה ובעול כלכלי, אז התעצבנתי, כתבתי, ו"עבודה שחורה" פרסמו היום.

מהנעשה בתחום התחבורה: הנה ניצן הורוביץ אומר ממש יפה הרבה מהדברים שאנחנו בקבוצות התחבורה הציבורית אומרים. אבל הוא ח"כ. וגם די מגניב באופן כללי.

בינתיים נחלנו הצלחה כשגרמנו לועדת טרכטנברג לחזור בה מההחלטה לא לעסוק בתחום התחבורה.

ואם עוד לא נמאס לכם ממני ואתם רוצים לקרוא עוד על מה בעצם אנחנו דורשים בתחום התחבורה, למה זה חשוב ואיזה דברים מעולים זה יכול לעשות למדינה, אתם יכולים לעיין במסמכים שלנו שאופק בטובו שם בבלוג שלו. אני אמנם משוחדת אבל כשערכתי חלק מהגרסאות שלהם גיליתי שיש שם דברים ממש מעניינים שלא חשבתי עליהם.

זה לכאורה אוף טופיק, אבל רק לכאורה, כאן יש משהו שהסתובב ברשת והוא פשוט מדהים. כל כך הרבה דברים אפשר לעשות עם פטריות! כן, אפילו  לתכנן איתן תחבורה ציבורית!! יו איך אני מתה שמישהו יתן לפטריה לתכנן את התחבורה בירושלים…

באופן כללי יותר גדי טאוב טוען שמה שלא יהיה – כבר יהיה בסדר והמהפיכה הצליחה. כלומר גם אם לא יהיה בסדר. בערך. יותר עדיף תקראו אותו, זה קצת מעודד.

ולמי שחי בפלנטה אחרת בשבועות האחרונים: במוצאי שבת הקרוב מתוכננת הפגנה למען צדק חברתי. היא מתוכננת להיות הגדולה מכל ההפגנות עד כה ולכן זכתה לשם "הפגנת המיליון". כי רוצים שיהיו בה מיליון איש. הלוואי. אם אתם שואלים אותי – כל מספר שמעבר להפגנות הקודמות יהיה משהו. אבל אם נצליח להגיע למיליון זה יהיה ממש ממש מגניב. בשביל זה חשוב שתבואו. גם ברי סחרוף חושב ככה. כשירות לציבור שמתי למטה את מקומות המפגש והשעות בכל הארץ. תגיעו למרות שיהיו שיבושים ברכבות, בניגוד לתגבור שהובטח.

אם אתם ממש בקטע יש גם תת-אתר עם כל מיני פליירים, תמונות פרופיל, סטיקרים ושאר עיצובים, חלקם ממש יפים ושנונים. יש גם בערבית וברוסית.

ולפני סיום – בכל זאת האחד בספטמבר… ברכות לכל התלמידים, המורים וההורים שמתחילים היום את בית הספר / הגן / הפעוטון, (וגם לאלה מאיתנו נטולי הילדים שנפטרו  סוף סוף מנוכחות המוני בית ישראל ברחובות), לכולם מוקדש השיר הבא, ותודה לתמר ולרעות שהזכירו לי אותו…

אז… יאללה מהפכה! 

3 בספטמבר 21:00 – להלן מוקדי הצעדות:

* תל אביב – 20:30 צעדה מכיכר הבימה, 21:30 עצרת בכיכר המדינה.

* ירושלים – 21:00 צעדה מגן הסוס, 22:00 עצרת בכיכר פריז.

* חיפה – 20:30 צעדה יוצאת מכיכר מאירהוף, 21:30 עצרת בשדרות בן-גוריון במושבה הגרמנית.

* נס ציונה – 21:00 עצרת ברחבת הקניותר.

* כרמיאל – 20:00 צעדה מהכניסה הראשית לכרמיאל בצומת כביש 85 לעצרת בפארק אופירה.

* נהריה – 20:00 צעדה מצומת נהריה (מאהל נהריה) על הגעתון, עצרת רחבת עיריית נהריה 21:00.

* הקריות – יציאה ממאהל הקריות בכיכר התותח בשעה 20:30, עצרת בצומת צבר בשעה 21:00

* עפולה – מתכנסים במאהל בשעה 20:30 ומשם יוצאים לצעוד במסלול הבא: ארלוזרוב – יהושע חנקין – אורנים – חטיבה 9 – גן הרכבת (הבמה הישנה), שם תיערך העצרת בשעה 21:00.

* רחובות – הסעות לעצרת בת"א יצאו באופן מסודר ממאהל רחובות (גן המייסדים) בשעה 20:00. עלות השתתפות היא 5 ש"ח ויש להירשם במייל mahalrehovot@gmail.com

*ראשל"צ – הסעות יצאו מהמאהל לעצרת בת"א בשעה 19:00. עלות השתתפות היא 10 ש"ח. יש להירשם במייל alternate.new11@gmail.com או בטלפון נייד 052-559-4479 (אחרי השעה 14:00).

* כפר יהושע – בשדה הצמוד לצומת כפר יהושע (פרטים נוספים יתפרסמו בהמשך).

* קלנסווה – תתקיים עצרת בכיכר המחאה.

* מצפה רמון – מרחבת השוק למרכז המסחרי בשעה 21:00 – הנגב מאחד כוחות: כחלק מהפגנת המיליון תתקיים במוצ"ש 3.9 לראשונה הפגנה במצפה רמון. להפגנה שותפים היישובים דימונה, ירוחם ויישובי המועצה האזורית רמת נגב. בשעה 21:00 נצא מרחבת השוק במצפה רמון בצעדה לכיוון המרכז המסחרי, שם תתקיים עצרת. בעצרת יישאו דברים נציגים מהמאהלים ונציגי תושבים מהיישובים השונים.

* אילת – 21:00 צעדה ממתנ"ס שחמון לאום-רשרש.

* הוד השרון – הצעדה תצא בשעה 21:00 ממאהל המחאה "גן הגיבורים" בהוד השרון (צמוד לעירייה)

* ראש פינה – הפגנה תצא ממאהל ראש פינה בשעה 21:00 ונצעד יחד למגרש הכדורגל שבו תתקיים העצרת המרכזית.

* אשקלון – אוהל המחאה באשקלון יוצא עם אוטובוסים להפגנת המיליון בת"א. האוטובוסים יצאו בשעה 20:00 מהתחנה המרכזית באשקלון. לפרטים והרשמה התקשרו: אלונה- 0542801415 , נועה- 0524490857, מייקל- 0508188051 או בפייסבוק "אוהל המחאה באשקלון".

*קריית שמונה – יוצאים בשעה 20:30 מצומת נחמיה לעצרת בפארק הזהב.

‫יהודים ורכבות תמיד היו שילוב יעיל…‬

יצאתי לרכיבת ניסיון ברכבת הקלה. זה לא חלום, הרכבת אשכרה עצרה בתחנות והעלתה נוסעים. לא כאלה עם וסטים צהובים, לא שקי חול, סתם אנשים כמוני וכמוך עם המון ילדים, סלים ומצלמות. חינם, מה, לא תיסעו? 

מהירות ממוצעת: קילומטר וחצי לשעה. מיזוג: לא מצליח להתגבר על ההמונים. המונים: מזכיר לי משטרים אפלים. וההכרזה "דוידקה דוידקה דוידקה" (נראה לי על משקל חסמבה חסמבה חסמבה) עתידה להפוך לאייקון. mark my words

אבל למה להיות שליליים? אסתפק בציטוט נוסע שעמד לידי ודיבר בטלפון: ממש ז'נבה

פוסט התחבורה הציבורית הגדול!

טוב, היום הזה מוכיח את עצמו כבלתי יעיל מבחינה מחקרית,אז לפחות אנצל אותו להעלות את הפוסט שיושב לי בראש כל-כך הרבה זמן: כל מה שבירברתי למישהו אי-פעם בעניין תחבורה ציבורית, ואולי עוד קצת גם.

כל מי שמכיר אותי בעולם שבחוץ מכיר את העניין הרב / אובססיה / פטיש שיש לי לתחבורה ציבורית בכלל ובירושלים בפרט. לפני כשבוע הייתי בין היוזמים והמארגנים שלההפגנה למען תחבורה ציבורית יעילה והוגנת בירושלים, שזכתה להצלחה מסוימת אך לא מספקת לטעמי (קצת נבלענו ברעש של ההפגנה החשובה והצודקת למען עובדי הקבלן), והנה ההזדמנות שלי לפרוש את משנתי.

הפגנה למען תחבורה ציבורית יעילה והוגנת בירושלים 11.8.11

אין לי רכב פרטי ומעולם לא היה לי, למעט אופניים חצי ממונעים שנגנבו ממני לפני כחצי שנה. כך שיוצא לי להשתמש הרבה בתחבורה הציבורית. זו הדרך היחידה שלי להגיע ממקום למקום. זו חלק מהבעיה עם תחבורה ציבורית בארץ: משתמש בה רק מי שאין לו ברירה אחרת. כל מי שיש לו כמעט-מספיק כסף לקנות אוטו עושה את זה, וגם די הרבה כאלה שאין להם. ברוב הערים המרכזיות בעולם רואים בכל יום אלפי אנשים בחליפות ועניבות נוהרים אל תחנות הרכבת. עזבו את העובדה שאף אחד בארץ לא לובש חליפות – נדיר מאד לראות על אוטובוס בארץ אנשים שנראים אפילו קצת כעוסקים במקצועות חופשיים.

אין לי כוח להתחיל לחפור נתונים מספריים על כל הדברים האלה, אבל קבלו אותם בכותרות: תחבורה ציבורית טובה באמת יכולה להוריד מהכביש אלפי כלי רכב. זה יוריד את מספר ההרוגים בתאונות דרכים ואת זיהום האויר בצורה משמעותית, יחסוך למשק מיליארדי שקלים שמתבזבזים כתוצאה מאיחורים של שכירים שעומדים בפקקים או נתקעים ברכבות מאחרות, ועוד המון דברים טובים. ועוד לא דיברנו על חיבור הפריפריה למרכז.

ביפן יש רכבת שיכולה לנסוע 581 קילומטרים בשעה. אם תהיה כאן רכבת שנוסעת בחצי מהמהירות אפשר יהיה להגיע מירושלים לתל אביב בכרבע שעה.

כשהייתי ילדה הייתי נוסעת לפעולות בצופים באוטובוס. המרחק היה כחצי שעת הליכה (בשבתות היינו הולכים ברגל) וכרבע שעה באוטובוס. בתחנה שבה עוברים שני קוים אפשריים, אני זוכרת שזמן ההמתנה הממוצע היה כחמש-עשר דקות. היום קשה מאוד למצוא בירושלים קוים שהתדירות שלהם עולה על אחת ל20 דקות.

בירושלים רק מפעיל אחד לתחבורה הציבורית: אגד. במשך השנים אגד התגלתה כמפעיל אטום, קר ורע-לב, שלא אכפת לו כהוא-זה מן הנוסעים וכל עניינו הוא להמשיך ולשמר את המונופול שלו. מחירי הנסיעה הבסיסית בירושלים יקרים משמעותית מבערים אחרות בארץ (לשם השוואה: היום עולה נסיעה 6.40 ש"ח, עם אפשרות להחליף קו תוך 75 דקות, בבאר שבע 4.10 בלי אפשרות כזו, לא יודעת כמה בתל אביב היום, בדרך כלל נמוך מירושלים בחצי שקל), אין חופשי יומי, ואין מפה רשמית של קוי האוטובוס (אבל יש מיזם פיראטי לא רע), אין לוחות זמנים רשמיים ואלה שהיו מחולקים פעם בתחנה המרכזית ובאמצעות הדואר הוחלפו באתר מיושן, מה שמקשה גם על משתמשי האינטרנט, ובעיקר על כאלה שאינם מיומנים בשימוש בו. בהתחשב בעובדה שרוב נוסעי התחבורה הציבורית הם קשישים, ילדים, מעוטי יכולת,(וגם צעירים וסטודנטים) ובקיצור -כל מי שאין לו ברירה אחרת – זה חמור במיוחד, כי להרבה מהציבורים הנ"ל גם אין גישה לאינטרנט.

השירות של שליחת אסאמאס וקבלה אוטומטית של זמני האוטובוסים הקרובים יכול היה להיות קרן אור של ממש, אלמלא היו בו שתי בעיות עיקריות: הוא לא תמיד נותן את האופציה המהירה ביותר, וחמור מכך: התוצאות שלו נטולות קשר למציאות. אוטובוסים מגיעים בזמן שדווח רק לפעמים. בדרך כלל הם מאחרים, לפעמים הם גם מקדימים. אוטובוס מאחר זה מעצבן. מאד. אבל גם אוטובוס מקדים זה לא משהו, לפעמים אפילו גרוע יותר, וזה לא כי אני קטנונית: נניח שהייתי אדם אחראי ותיכננתי את נסיעתי כיאות, בקו שמגיע פעם בחצי שעה. הגעתי לתחנה ממש כמה דקות לפני השעה היעודה, וראיתי את האוטובוס חולף על פני עוד לפני שהגעתי. באסה. עכשיו אחכה לפחות 35 דקות לאוטובוס הבא, ואני הרי הייתי בתחנה בזמן, ואפילו לפני! אם אני צריכה להיות בתחנה יותר מ10 דקות לפני הזמן המשוער שבו האוטובוס אמור להגיע, ואז לחכות לו, אם הוא לא הקדים הפעם, את מלוא 10 הדקות של זמן הביטחון, 10 דקות של זמן האיחור הסביר ועוד בין 10 ל30 דקות של זמן איחור לא סביר- כל עניין התכנון מאבד את כוחו לגמרי.

אם הזמן המשוער ליציאת אוטובוסים היה כל 5 דקות ולא כל 20 (במקרה הטוב) – זמן הציפייה המקסימלי כולל הקדמות, איחורים, ומה-לא היה מתקצר ל15 דקות לכל היותר, וחוסך לי לפחות 30-40 דקות מכל נסיעה שהיא.

מחר אמורה להתחיל לפעול הרכבת הקלה. בשנת 1995 הוכנה לראשונה תכנית אב להקמת רכבת קלה בירושלים. העבודות החלו בתחילת שנות ה-2000 אחרי עיכובים ממושכים, ומאז חיינו אינם חיים. כבר בתחילת העבודות החלו שינויים במסלולים ובתדירות של קוי האוטובוס של אגד, בתואנה שזה לקראת הרכבת הקלה, ואני תהיתי: איך אפשר להוריד תדירות של אוטובוסים כדי לייעל רכבת שעוד לא קיימת?

עם תחילת העבודות (סביבות שנת 2002, למיטב זכרוני) יצא קמפיין שכלל שלטים שבהם מובטחים מספרי קרונות, תחנות וקוים, עם תאריך יעד: יוני 2007, ואני התפעלתי כבר אז מהתעוזה שבהתחייבות על תאריך לסיום פרויקט כלשהו בירושלים.

בתחילת שנת 2011 נסגר כליל רח' יפו לתנועה וכל האוטובוסים שנסעו בו בעבר הועברו לרח' הנביאים או עליאש, ומשם לרח' אגריפס. ברחוב אגריפס עוברים היום יותר מ20 (!!!) קווי אוטובוס, ועוד כ7 עוברים בחלקו העליון כדי להגיע לרחובות הסמוכים.ברחוב אגריפס יש מסלול אחד לכל כיוון. במרס השנה החלה הרכבת בנסיעות ניסוי, כלומר: מנפנפים לנו מול העיניים ברכבת שאיאפשר לעלות עליה. רוח רפאים של רכבת .

כל זה בלי להזכיר את הצרות של בעלי הרכב הפרטי: ביותר ויותר אזורים בעיר החניה היא בתשלום, מחסור פיזי במקומות חניה, הסדרי תנועה משתנים ללא הרף בגלל הרכבת ומשלל סיבות אחרות, ועוד.

גם לא דיברנו עדיין על תחבורה ציבורית בהקשר הכלל-ארצי. למשל העובדה שלימודי התואר השני במחלקה שלי באוניברסיטת בן גוריון בנגב מרוכזים כולם בימי שלישי ורביעי. זה מאד נוח לתלמידים, וזה נובע מתכנון ראוי ונכון של המחלקה. אבל אחת הסיבות לזה היא שרוב תלמידי התואר השני ומעלה אינם תושבי באר שבע, וידוע שבימי ראשון וחמישי בלתי אפשרי להגיע לבאר שבע בתחבורה ציבורית, כי כל אמצעי התחבורה מפוצצים בחיילים. (שלא לדבר על השבתת הרכבת – הדוקא מאד נוחה לתל-אביבים- בכל כמה שבועות). נראה לכם הגיוני שאוניברסיטה תצטרך לבנות את הלו"ז לה ע"פ כשלי התחבורה הציבורית?!?!

טוב, אז מה עושים??

בעיקר מקטרים, אין הרבה מה לעשות, כי אין מי שמקשיב ואכפת לו. ובכל זאת יש כמה ארגונים שעושים הרבה. חמש עשרה דקות הוא ארגון של תושבי ירושלים למען תחבורה ציבורית יעילה. מקימו יוסי סעידוב מפרסם טורים מצויינים בMYNET – הפלג האזורי של YNET. ויש גם טופס לתלונה על אוטובוסים, (אם בא לכם להיות מחט בערימת שחת). השתתפתי כמה פעמים באירועים שלהם, וגם במפגש של אגד עם הציבור, לא עזר בינתיים אבל נותן תחושה שעשינו משהו. בשבועות הקרובים יהיו גם קבוצות דיון בנושא במאהלי המחאה השונים, במטרה להביא את התחבורה הציבורית למקום גבוה ברשימת הדרישות. ביום שני הקרוב (22.8.11) יהיה פאנל של "מגמה ירוקה" בנושא תחבורה ציבורית וצדק חברתי ומיד אחריו דיון במסמך. כל זה משעה 19:30 בגן הסוס בירושלים. בכל הפעילויות אפשר להתעדכן בפייסבוק, ויש גם אתר חדש ומגניב לכל התוכן של המחאות והוא בקישור גלוי כי יש לו כתובת מגניבה: ohel.org.il

יאללה מהפכה!