הנה זה בא!

לכל אוהדיו ומוקירי זכרו של הבלוג הקודם שלי ולאחר תקופת צינון ונחיתה במציאות הישראלית הנשכנית, הנה אני חוזרת.

בניגוד לבלוג הקודם החיים שלי עכשיו הם טיול ארוך במחוזות השגרה, אולי לכן לקח לבלוג הזה כל כך הרבה זמן לנבוט (לא, לא אמרתי להבשיל… ) אין לו הגדרה קוהרנטית ולא נושא מוגדר, סביר להניח שיהיו בו הרהורים וקשקושים על דברים שאני עושה או קוראת (או לא מצליחה לעשות או לקרוא).

בזמן האחרון גם נהיו לי יותר ויותר הרגלים ירוקים, שכוללים בין השאר רכיבה על אופניים שהיא זמן טוב לדברים להתנסח אצלי. אולי גם הייתי צריכה איזה תירוץ, וכל הירוקת הזו היא בהחלט תירוץ טוב לטרוד בו את קהל הקוראים, הי, זה לא אני, זה כדור הארץ… אז חדל התנצלויות – הנה אני מתחילה 

איך הפכתי מפדלאה אידיאולוגית לקטניה אורגנית – חלק א'

כל חיי הייתי פדלאה. אמא שלי תמיד הגדירה אותנו "משפחה א- ספורטיבית בעליל", ורובנו חסינו בצל ההגדרה המנחמת (בסיועם של גנים משובחים ככל הנראה). תמיד שנאתי לרוץ, מעולם לא הצלחתי לפתח סיבולת לב ריאה, ובאופן כללי כל מה שקשור בפעילות גופנית משעמם אותי למוות. לפעמים בתקופות חשוכות במיוחד שבהן איכשהו נהיה לי מנוי לחדר כושר, הצלחתי לשכנע את עצמי שלשחות זה לא כל כך נורא. והיה גם אחד, אקס מיתולוגי ופנאט של כושר ובעיקר של אופניים, שרכב מכל מקום לכל מקום בירושלים-הרים-סביב-לה-וגם-באמצע, ורק עשה לי אנטי יותר גדול לכל העסק. (אם כי בדיעבד כלמיני מידע אזוטרי כנראה חילחל בכל זאת, וכשהגיעה שעתי לא באתי חסרת ידיעות בתחום לגמרי…). 

 אבל איכשהו כעבור שנים לפתע הפכתי בעצמי לרוכבת אופניים.איך זה קרה? אין לי באמת תשובה לשאלה שבכותרת, אבל נראה שזה בעצם מעצלנות. עברתי דירה למקום נהדר בקטמון, שמגיעים אליו בדיוק שלושה קוים: 24, 22, ו13. הסיבה שלא שמעתם עליהם, (אלא"כ אתם גרים ברח' הפלמ"ח) למעט 13 אולי, היא שהם נוסעים משומקום לשומקום והתדירות שלהם איומה. בכל אופן לעבודה שלי בתלפיות, להורים (ולטרמפ לבאר שבע) בבקעה וללימודים בכמעט-מרכז העיר- הם לא מגיעים. אז אחרי כמה חודשים של צעידה גמלה בלבי החלטה לקנות אופניים. לא יאומן.

מאותו רגע התחלתי לבלוש אחר כל זוג אופניים שעבר או חנה בטווח ראיה (וסליחה לכל הרוכבים והרוכבות שחשבו שאני עושה להם עיניים) פינטזתי לי על אופניים חינניים ירוקים/סגולים/אדומים עם רמה נמוכה וקוים מעוגלים, ובסוף מצאתי לי ב"יד2" אופני הרים אפרפרים משומשים ומצ'וקמקים כדבעי בסכום המרהיב של 200 ש"ח. הבחור שמכר אותן קבע להיפגש איתי במוסך בתלפיות (קרוב לעבודה), חוויה טראומטית בפני עצמה. אחרי שהוא והמוסכניק התאוששו מהעובדה שמדובר בבחורה שקונה את האופניים ושכן, הם במידה שלי ואפילו קצת נמוכות לי, מה לעשות, החלו השניים כנראה לשגות בדמיונות רומנטיים והציעו לי לשים "סלסילה כזאת מקדימה" כמו בתל אביב. הבהרתי להם שפה זה לא תל אביב עם הסיטיבייק החמודות שלה, ושבירושלים הסטייל השולט הוא ארגז פלסטיק ירוק של תנובה מאחורה. התרשמו החברים, התנחמו בעובדה שלפחות לא יגנבו לי אותם כי הם נראים לא משהו, מילאו לי אויר בגלגלים שלוש פעמים, שימנו את כל מה שאפשר היה לשמן פעמיים, ושילחו אותי לדרכי.

 

 מירי מסיקה על אופניים בעיר שטוחה יותר

 

 

מסקנות ביניים וטיפים לרוכב/ת הטירון/ית

אז לרכב על אופניים בירושלים זה חתיכת חירוף נפש.

קודם כל הטופוגרפיה בעיר הופכת כל רוכב או רוכבת להארד קור מטורף. זה אומר להגיע לכל מקום עם רצח בעיניים.

שנית – הנהגים – ואני בטוחה שבשאר הארץ המצב לא באמת טוב יותר – כל יום יש לפחות אחד או אחת שכמעט מורידים לי איזה איבר חיוני, מה שגורם לי בהרבה מקומות לרכב על המדרכה. לא אידיאלי אבל בטוח הרבה יותר. הכי גרועים הם כמובן נהגי המוניות, שגם כנהג רכב לא נעים להיות בסביבתם, אבל כרוכבת אופניים יש לי התחושה שהם רואים בכל רוכב אופניים איום מיידי וספציפי על הפרנסה שלהם. חלקם אפילו מאטים לידי, כאילו, מה אתה מצפה, שאני אעזוב הכל ואעלה על המונית שלך עכשיו?

לוקח זמן למצוא את המסלול האידיאלי לכל מקום – זה בד"כ המסלול עם הכי פחות עליות, אם כי כבר יצא לי להוסיף עליה די קורעת למסלול כדי להימנע מרכיבה ברחוב מגעיל במיוחד מבחינת הנהגים כמו פייר קניג למשל.

חוצמזה יוצא לי כרגע על כל שבועיים של רכיבה שבוע של אי רכיבה אם מטעמי לו"ז ואם מטעמי מזג אויר (ואחרי מעט ימי הגשם שהיו אני נהיית חולה ושוב לא יכולה לרכב..).

טרדה נוספת שעליה עוד לא מצאתי (וכנראה אין) דרך להתגבר היא עניין הבגדים והזיעה. התחלתי לרכב אחרי הקיץ, כך שהמצב לא נורא, אני מגיעה ללימודים עם חולצת רכיבה (חולצה טרמית מייד אין נפאל או סתם טישירט קצרה) ואחרי מבטים מזועזעים מהעוברים והשבים (לא קר לך?!) עד סוף השיעור הראשון נהיה לי קר ואני יכולה ללכת להחליף לבגדים נורמליים, וכנ"ל בעבודה, אבל תכל'ס זה די ווג'ראס.

ויש ציוד גם שהוא חשוב וחיוני (והרבה רוכבים מוותרים עליו שזו סכנת נפשות!) זה כולל:

קסדה

פנס מנצנץ אדום מאחור (נשלף, שמים בתיק שלא יגנבו)

פנס קבוע לבן מקדימה (כנ"ל)

מחזירי אור בגלגלים

ולמהדרין:

סרטים מחזירי אור על זרוע ורגל נגדית (לי יש את אלה שחילקו בצבא, זה טוב גם להחזיק את השוליים של המכנס שלא ייקרעו מהפדאל, אם כי הכי יעיל להכניס לתוך הגרביים. נראה כמו גג לילד המפגר אבל עובד… )

מעיל רוח בצבע זוהר

משהו לצואר כי קר ברוח

ואחרי כל זה – כדאי להחזיק בסל של האופניים שקית (רב פעמית כמובן, לי יש כאלה שוות של פלצנים, אבל אלה של הסופר הן סבבה) כדי לשים בה את כל הנ"ל כשכבר מגיעים לאן שזה לא יהיה ולקוות שיהיה איפה להשאיר אותה…

זהו בינתיים, תעכלו, הקטניות יגיעו בהמשך.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אופניים, בלוג, בלוגרול, חדש, כללי, תחבורה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על הנה זה בא!

  1. עלמה הגיב:

    בראבו!
    אוי אוי אני חולה על התחת החמוד והכשר למשעי שלך.
    מזל"ט על הבלוג החדש
    ברוך שובך לעולם התקשורת הוירטואלי המנתק אותנו מבני שיחנו עצמם, וכולא אותנו איש איש עם מחשבו הנייד…
    (נעים נעים, לבד עם הלפטופ. נעים נעים).

    אהבתי

  2. נחמה הגיב:

    קליפ שקיבלתי שבדיוק התאים באווירה למה שקראתי כאן עכשיו

    צפייה נעימה

    אהבתי

  3. eliraz הגיב:

    תודה, הקישור הרעיוני הוא בהחלט מחמאה, והקליפ מקסים, הנה הסיפור מאחוריו :
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,607,209,33147,.aspx

    אהבתי

  4. אורי הגיב:

    מברוק !!

    רשמתי כמה טיפים, אולי אתחיל להשתמש באופניים שלי מעט יותר עכשיו…

    אהבתי

  5. גידי הגיב:

    אלירז יקרה,
    כותב לך גידי, קרובך הרחוק (אני יודע, זה צירוף לא הכי מוצלח, אלא אם כן אתה סיטקום ישראלי מהאייטיז, אבל לא נראה לי שיש מילה שמגדירה את יחסינו המשפחתיים; הייתי מציע "נכדי דודים", כי אביך ואבי בני-דודים. בכל אופן, מקווה שיש לך מושג במי מדובר – נפגשנו בפעם האחרונה בחתונה של שירה, אחותי, לפני קצת פחות משנה).
    בעקבות חיפוש בגוגל אחר "ואטה קאנאל" (מסיבות שזה לא המקום לפרטן), הגעתי לבלוג האינדו-נפאלי שלך ושקעתי בעלילותייך (וזיכרונותי). היה מאוד מעניין. צחקתי מסיפורי הצופר, התרגשתי מחוטב העצים הגידם ונלחצתי מההחלקות בשלג והקפיצות שלך מכל מיני מקומות גבוהים.
    משם הגעתי לבלוג הזה, שגם בו הרגשתי בבית, בתור מנביטן (רק אורגני, אלא מה) ודוושן (במשעולי ירושלים התלולים, מה לעשות).
    היי בטוב,
    גידי

    אהבתי

  6. איילת הגיב:

    ובכן יקירתי. ראשית רציתי לכתוב שלמרות שתכננתי לקרוא רק את הפוסט האחרון והחביב שכתבת מצאתי את עצמי רתוקה למסך וקוראת בשקיקה את כל הבלוג. יישר כוח יפתי. את כותבת נהדר.
    ולגופו של עניין, להלן מקרה אשר אירע אותי בערך מתי שכתבת על הפדלאות והקטניות וכולי ובמקרה הוא גם רלוונטי למה שכתבת. אז ככה – זה היה ערב קריר משהו ואני קפצתי לבקר איזו גברת נחמדה ברחוב הפלמ"ח (64 נדמה לי). חשוב לציין כי בחלק הזה של הרחוב מגיעים לכניסות לבניינים דרך שביל שמתחבר למדרכה. בכל אופן, לאחר שסיימתי את ענייני, יצאתי ממהרת מביתה של הגברת כדי להספיק להגיע בזמן לשיעור פרשת שבוע של יום שלישי. בעודי פוסעת נמרצות על השביל ויוצאת ממנו אל המדרכה של רחוב הפלמ"ח כשעיני נעוצות באדמה וראשי מהורהר מצאתי את עצמי לפתע מעופפת באוויר תוך כדי זעקת שבר "קיבינימט" (הקללה האהובה עלי). לקח לי כמה שניות להבין שנדרסתי על ידי רוכבת אופניים… לא אמרנו פעמיים כי טוב לכל הרוחות ?. כמובן שבזמן שאני עופפתי, גם הרוכבת היתה עסוקה בתעופה בסגנון אחר, בכל זאת יש הבדל בין לעופף מהמדרכה ולעופף מזוג אופניים, אבל רגשות האשמה הובילו אותה אלי מיד לבדוק מה שלומי. מה שבאמת משעשע הוא שהיא אמרה משהו בסגנון של "עד לפני כמה דקות רכבתי על הכביש וכמעט דרסו אותי אז עברתי לרכב על המדרכה". כמובן שאת אותו ערב בילינו אני וידידתנו המשותפת מי טל בקופת חולים, קבלתי זריקת טטנוס לא נעימה ועד היום אני לא יודעת מה פרשת השבוע של אותו שבוע. אבל מה שכן – הרי זו תורת האבולוציה על רגל אחת ממש: נהגי המכוניות דורסים אתכם רוכבי האופניים ואתם דורסים אותנו הולכי הרגל.

    ואסיים בציטוט של אלברט איינשטיין :
    Life is like riding a bicycle – in order to keep your balance, you must keep moving

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s