גרוסמן / נופל מחוץ לזמן

הבטחתי גרוסמן וקראוס, אפתח בגרוסמן, שרשימות עליו כבר צצות בכל מקום.
מורה שלי שאני מעריכה, מוקירה ומעריצה, סיפרה שהיא קוראת את הספר ומצליחה כל פעם לקרוא רק עמוד אחד, לבכות, ולהפסיק. אולי זה קשור לזה שהיא אמא לבנים שעומדים לפני גיוס, או שהיא אשה הרבה יותר רגישה ורגשנית ממני, אני לא יודעת, אבל זה מה שחשבתי בחצי הראשון של הספר.

קראתי אותו ולא קרה לי כלום. לא היה לי מה להגיד. התלבטתי אם אני אטומה לגמרי או פשוט עוברת ישר למצב הדחקה. יכול להיות שהשני הוא הנכון.

במדינה שלנו שבה אף אחד לא יכול להיות ממש אנונימי, וכשמדובר בגרוסמן שהוא מבכירי הכותבים פה, אין דרך להתחמק מהסיפור האישי – ואני מאד מתרשמת מהדרישה שלו לא להתראיין על הספר בכלל, כי גם ככה יש פסטיבל מלל על כל פיפס שלו. אז משהו כזה הוא פצצה של טון וחצי, לא באופן פיזי כלל, בניגוד ל"אשה בורחת מבשורה" מדובר בספר דקיק למדי, כתוב בשורות-שיר, קצת כמו מחזה (התלבטתי אם להעלות אותו על במה זה הדבר המתבקש או סתם הפרזה).
האיש ההולך, רושם-קורות-העיר, הקנטאור הכתוב כה נהדר והדמויות השונות המצטרפות אליהם, המאופיינות מי יותר ומי פחות, מוליכים אותנו בשבילים הזויים אך מתוארים בדקדקנות אל עבר לא ברור מה. האיש ההולך ספק רוצה ספק חש דחף שמעבר לרצון לפגוש את בנו שמת, ורמות ההבנה שלו שזה לא יקרה משתנות במהלך הספר, יחד עם חשש מסוים שבא והולך לפחות אצלי כקוראת, שאולי זה כן יקרה. המסע כולו זע חליפות בין להיות משאלת התאבדות אחת גדולה לבין מצעד-חיים גדול לא פחות.

כל הספר עמדו לי בראש תמונות מ"אשכבה" של חנוך לוין שראיתי בקאמרי לפני איזה 12 שנים, עם זהרירה חריפאי ויוסף כרמון. כל הספר עמדה לי בראש התפאורה הנהדרת של ההצגה ההיא. ההליכה בלילה, הילדים המתים, אני לא לגמרי יודעת מה בדיוק העלה לי את האסוציאציה, אבל לדעתי הקשר חזק, אם אתם מזדהים תצעקו.

נ.ב.

הוספתי משמאל אפשרות להירשם לעדכונים במייל. קדימה!