ניקול קראוס / בֵּית גדול – אפילו פוסט לתשעה באב

חיכיתי וחיכיתי עם הפוסט הזה ובסוף יצא לי לטובה: פוסט לתשעה באב! כבר שנים אני תוהה מה לעשות עם היום הבעייתי הזה, שהשכחה והשוליות שלו בחברה הישראלית היום הן בשבילי תמיד תמרור אזהרה למה עלול לקרות לזכרון השואה בעוד אי-אלו שנים, וגם טריגר לתהיות כלליות בנושאי זיכרון, העם היהודי והיחסים בין השניים, שכפי שאראה כאן בסוף, אלה בדיוק הנושאים המעסיקים גם את ניקול קראוס, האהובה עלי כל כך.

אז קחו הפסקה של כמה דקות מהמהפכה, לטובת משהו אחר (אבל רק כמה דקות, כן?)

ראשית משהו על השם, המיתרגם לעברית בחריקה. זה לא תרגום גרוע, או לפחות לא רק, אלא דוקא ציטוט שמופיע בספר מלכים ב' מקור עברי ביותר. זה מעניין מכמה בחינות;  קראוס היהודיה אך האמריקאית לגמרי, כתבה ספר שיש בו הרבה ישראליוּת: בחלק מהעלילות המשתלבות זו בזו בספר יש ישראלים, אחת מהן מתרחשת בישראל, וכל זה כתוב באופן משכנע למדי, ובכל זאת ההספר זכה לשם שעובד הרבה יותר טוב ובדו משמעות חלקה יותר באנגלית: Great House.

הספר בנוי משני חלקים, שבכל אחד מהם ארבעה פרקים, חלק משמות הפרקים זהים בשני חלקי הספר (אך הסדר שונה), והקשר ביניהם נגלה די בסוף. סופרת גלמודה שכותבת על שולחן כתיבה שירשה ממשורר צ'יליאני מהפכן, בריטי מבוגר המטפל באשתו הדועכת, סוחר עתיקות שמנסה להקים מחדש את בית הוריו, שני ילדיו והקשר המשונה ביניהם, החברה של הבן ומשפחה ישראלית מפורקת לגורמים מאכלסים את הספר הזה ומגלים פרקים שונים מחייו של רהיט אחד. מה שהכי הרשים אותי בספר הוא העובדה שבאופן מאד מובהק הסיפור או הסיפורים כאן הם רק חלק (שלא לומר בדל, או שבר) ממשהו גדול יותר- מה שמקשר בין העלילות השונות הוא שולחן כתיבה משונה שעובר גלגולים שונים, ואין כאן את כל סיפורו של השולחן, אלא רק כמה תחנות בחייו ועוד סיפור שמתגלה בסוף כסיפור צד (לא אמרתי איזה, רק רבע-ספוילר…), ובכל זאת לא הרגשתי תחושת החמצה בסוף, ואפילו לא סקרנות לדעת עוד על פרקים האחרים בתולדות הרהיט, אלא איזו מין מלאות, או שובע. במובן הטוב ביותר של המילים.

אולי זה בגלל הכברת הפרטים הגדולה בכל אחד מהסיפורים המרכיבים את הספר, שרק באחד מהם היא ממש מעיקה (במכוון לגמרי), ואולי כי יש לקראוס איזה חוש להחזיק את הקורא על קצות האצבעות, אבל לגרום לו סיפוק בסוף.

כמו  בשני ספריה הקודמים, עוסקת קראוס בנושא הזיכרון, אבל אם בספרה הראשון זה היה עיסוק מילולי באיש שאיבד את הזיכרון שלו ובשאלות סמי-פילוסופיות שסביב הרצון או אי-הרצון לזכור את מה שאי אפשר, בספר הנוכחי היא ממשיכה את המהלך של "תולדות האהבה" ועוסקת בזיכרון של העם היהודי, בשברים, בשברי זיכרון, במסלולים לא קונבנציונליים של פיסות זיכרון. נראה שהיא לוקחת על עצמה את המשימה של יצירת עבר יהודי ע"י הטלאת פיסות סיפורים, ומשתמשת ביכולת של הספרות לנדוד בזמן ובמרחב כדי ליצור מפגנים מרהיבים של זיכרון-טלאים יהודי.

הציטוט שממנו לקוח שם הספר הוא אותו פסוק ממלכים שוייס סוחר הרהיטים מצטט לזקן לקראת סוף הספר כשהוא מספר לו על בית המדרש של רבן יוחנן בן זכאי, ובו מוצג גם מה שנראה כמניפסט של קראוס בנוגע לעם היהודי, לזמן ולזיכרון: " …יום ולילה הגו חכמים בתורה שבעל פה, וטיעוניהם היו לתלמוד, המשיך וייס. הם היו כל כך שקועים בעבודתם עד שלפעמים שכחו את השאלה שהעלה מורם: מהו יהודי בלי ירושלים? רק בהמשך, אחרי מותו של יוחנן בן זכאי, הלכה תשובתו ונתגלתה לאטה, כדרך שציור קיר ענקי מתחיל להתברר רק כשהולכים ומתרחקים ממנו: להפוך את ירושלים לרעיון. להפוך את בית המקדש לספר, ספר רחב ידיים וקדוש ומורכב כמו העיר עצמה. לכופף עם סביב צורתו של מה שאבדלו ולהניח לכול לשקף את דמותו החסרה. בהמשך נודע בית המדרש שלו בכינוי "בית גדול" על פי הפסוק בספר מלכים:  וישרוף את בית ה' ואת  בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש. עברו אלפיים שנה, נהג אבי לספר לי, והיום גל נשמה יהודייה בנויה סביב הבית שנשרף באש ההיא, שהיה רחב ידיים כל כך עד שאנחנו, כל אחד מאיתנו, יכול לזכור ממנו רק רסיס זעיר: דוגמה על הקיר, סיקוס בעץ הדלת, את זכר האור הנופל על הרצפה. אבל אם נצרף יחד את כללל הזיכרון היהודי, נצרף את כל הרסיסים הקדושים עד האחרון שבהם למקשה אחת, הבית יקום מחדש, אמר וייס, או ליתר דיוק, זיכרון של הבית…"

יפה, לא?

אז לפני שאני שולחת אתכם בחזרה לאוהל אני מזכירה לכם להגיב ממש כאן, לשתף, ל+1 (שמישהו ימציא לזה פועל, דחוף),לאהוב, ללנקק אלי וכך הלאה, זה מאד משמח אותי:-)

ולקינוח – שיר של רג'ינה ספקטור שאיכשהו הזכיר לי את הסגנון של קראוס, היא היתה יכולה לכתוב מזה ספר. אח, אילו יהודיות משובחות.
(טפו! מוסיקה בתשעה באב?!  טוב, ליהודים הממש משובחים שביניכם- חכו עם השיר למוצאי הצום)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חדש, יהודים, מוסיקה, ספרות וספרים, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על ניקול קראוס / בֵּית גדול – אפילו פוסט לתשעה באב

  1. מר סבר הגיב:

    יש יופי ב'ירושלים בתור רעיון' ובמידה מסוימת זו מורשתינו של כולנו בתור צאצאי הפרושים ש'ישבו בצלו של היכל ודורש כל היום כלו', אבל – אבל – הנטייה להרחנה עומדת על מדרון חלקלק שאני לא בטוח שאנחנו רוצים להגיע למרגלותיו, וכבר נדרש לכך חזי לסקלי כדלהלן:

    שלוש סיבות/ חזי לסקלי

    אֲנִי שׂוֹנֵא שִׁירָה
    וְיֵשׁ לְכָךְ שָׁלֹשׁ סִבּוֹת.
    הָרִאשׁוֹנָה: אֵינִי יָכֹל לְהָנִיחַ אֶת רֹאשִׁי עַל כְּתֵפֶיהָ שֶׁל הַשִּׁירָה.
    הַשְּׁנִיָּה: הַשִּׁירָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָנִיחַ אֶת רֹאשָׁהּ עַל כְּתֵפִי.
    הַשְּׁלִישִׁית: לַשִּׁירָה אֵין רֹאשׁ אוֹ כְּתֵפַיִם.
    וְיֶשְׁנָהּ גַּם סִבָּה רְבִיעִית.

    אהבתי

  2. אבא קובנר הגיב:

    אצל הסופר שמואל יוסף עגנון מצאנו רשום בפנקסו סיפור חסידי ישן : כשהרגיש הבעל שם טוב שצרה גדולה עומדת להתרגש על עם ישראל והגיעה השעה לחשבון נפש היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו והולך ליער. שם, במקום סודי, הדליק מדורה לרגלי עץ אלון עתיק ועמד שעה ארוכה בדממת היער בעצימת עיניים, מכוון את ליבו בתפילה מיוחדת ובקשתו של הבעל שם טוב פתחה שערי השמים והרחמים.
    דור אחד אחרי הבעל שם טוב נתבקש צדיק אחר לפעול בעניין של פיקוח נפש גדול. היה זה בימיו של המגיד ממזריץ. הוא לבש את הגלימה השחורה שלו ופנה לאותו יער, גם מצא את האלון העתיק ושם עמד ואמר : "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורתו של
    הבעל שם טוב, אבל יש בכוחנו לומר אותה תפילה". עמד ואמר את התפילה וגם בקשתו נתקבלה.
    ושוב עבר דור אחד והפעם נתבקש הרבי מסאסוב לפעול למען פיקוח נפש גדול. קם משה לייב מסאסוב ולבש את חלוק המשי החגיגי שלו, פנה ליער ובעומדו שם אמר : "אין בידינו להדליק את המדורה ההיא וכבר שכחנו את הכוונות המיוחדות של התפילה הקדושה, אבל עדיין אנו זוכרים את המקום שם אירע הדבר – ואולי זה יספיק". ואכן גם זה הספיק והגזירה נתבטלה.
    אבל הנה חלף עוד דור ורבי ישראל מרוז’ין נתבקש לפעול כדי למנוע צרה גדולה. הרבי מרוז’ין היה, כידוע, מנהיג מורם מעם והיה יודע ערכו ונוהג בחצרו מעשה מלך. שמע הרבי את הבקשה והבין שהגיעה שעה של חשבון נפש, התיישב בכיסא המצופה זהב שבאמצע ארמונו המפואר, עצם את עיניו וכה אמר : "בעוונותינו הרבים אין עוד בכוחנו ללכת לאותו יער ולהדליק את המדורה, גם את התפילה הישנה שכחנו כבר ואפילו אין אנו יודעים היכן הוא המקום ששם אירעו הדברים. אבל את מה שאירע יודעים אנו עדיין לספר !".
    והסופר ש"י עגנון מוסיף : והסיפור שסיפר דור אחרון פעל את פעולתו לא פחות ממעשי הצדיקים בדורות הקודמים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s