שלומות מממלכתה של סנדי

טוב, כבר שלושה חודשים אני דוחה את כתיבת הפוסט הזה ואת ההשקה מחדש של הבלוג (שוב) הפעם מניו יורק סיטי!

אז בקצרה, החלטתי לעבור לכאן כי נהיה לי צפוף בקן החמים ששמו ירושלים, ורציתי להתאוורר קצת, אז מצאתי לעצמי עבודה בבית ספר יהודי חביב (ועשיר) כמורה לעברית (התעודה שעשיתי במחשבה שזו תהיה עבודה שתעביר אותי את התואר השני התבררה כשימושית בהרבה ממה שציפיתי, וגם ככיפית מאד!), תהליך מפרך של חיפושים ומיונים, ויזה – רשמית אני שליחה של ההסתדרות הציונית העולמית – ולדרך.

שלחתי שלושה ארגזי ספרים (בתקווה/מחשבה שעוד אלמד פה שירה ואולי גם אכתוב דוקטורט מתישהו בעתיד), ארזתי את החיים בארץ, לקחתי מזוודה וחצי (ועוד קצת אמא שלי שלחה עם כל מי שעלה על מטוס מערבה במשך כמה חודשים…) ונסעתי.

עוד על העבודה, הדירה, החיים, וכל השאר – בהמשך. צפויים פוסט נרחב על בית הספר שיוציא את העיניים והנשמה לכל המורים ביניכם, בלוג עיצוב על החדר שלי, ועוד.

אבל בינתיים – סנדי בייבי!

כמו בארץ, גם כאן אני די מנותקת מהחדשות. אני משתדלת לעקוב אחרי מזג האויר, בעיקר עכשיו כשהתחלתי לרכוב על אופניים לבית הספר (!) אם כי זה קשה, כי זה בפרנהייט! אני לא יכולה לשים את האצבע בדיוק על מתי היתה הפעם הראשונה ששמעתי התראות על הוריקן, אבל זה היה בתודעה.

ביום ראשון נסעתי עם חברתי ר' לאירוע באיסט סייד, ובדרך חזרה ראינו תור של אנשים. ר' חשבה שמדובר במסעדה חדשה שנפתחה, אבל אז שמנו לב שזה סניף של FAIRWAY – רשת הסופרמרקטים. אני השתעשעתי וחשבתי על רוסיה הקומוניסטית, ר' נחרדה קלות, ושתינו החלטנו להיכנס לסופר (אחר) עוד לפני שאנחנו עולות על אוטובוס חזרה לווסט סייד. נכנסנו. לא היו יותר מים מינרליים. נכנסנו לחנות ממול, עדיין היו. קנינו גלון כל אחת, שיהיה. בסאבווי הודיעו שהרכבות יפסיקו לפעול בשבע בערב. בדרך חזרה ירדנו ישר בסופר. לא היו יותר לחם או חלב, קנינו שישיית בייגל עם קרנברי כל אחת וקיווינו לטוב.

כשהגעתי הביתה מילאתי במים את כל הקערות והבקבוקים שמצאתי. אמרו מלחמה, לא? ואין דלי בבית. (בהמשך פוסט על דברים שאין בדירה אמריקאית. לא יודעת אם דלי זה טיפוסי במיוחד, אבל באופן כללי ענייני הניקיון כאן… טוב, בפוסט אחר אמרנו). השותפות שלי צחקו עלי, אבל הנה התמונה לפניכם.

בערב שוכנעתי ללכת לחברה לראות סרט למרות שלא התחשק לי לזוז, בטיעון המוחץ שייתכן מאד שזו הפעם האחרונה שאני יוצאת מהבית לכמה ימים. ראינו את "ממלכת אור הירח", אגב, סרט מעולה!!

בדרך חזרה קניתי נר גדול, שיהיה.

ואז התחילו הרוחות. בשלב הזה עוד לא ראיתי טלוויזיה ממש, אבל כבר הודיעו שאין בית ספר למחרת, אז התכוננו. הרוחות התחזקו, אבל הסופה עצמה היתה צפויה רק בשני בערב – כל ההיערכות היתה כדי להיות מוכנים מראש. ראש העיר או הנשיא הפצירו בתושבים לא לישון בשקט(!) ולחשוב שיש להם זמן להתכונן. מטריד. אבל הייתי מוכנה.

למחרת לא עלה על דעתי אפילו לצאת מהבית, והופתעתי כשכל מיני חברים יצאו לסיורים בעיר ולבתי קפה. בסביבות חמש או שש בערב הודיע ראש העיר בטלוויזיה שהזמן לפינוי או לרילוקיישן חלף, ועל כולם להישאר איפה שהם. הודעתי לשותפה שלי, שהחבר שלה היה אמור להגיע אלינו, אבל הוא כבר היה על מונית, כי ניתקו אצלו את החשמל ליתר ביטחון. כל העיר מרח' 30 ודרומה היתה מנותקת מחשמל.

בלילה התחזקו הרוחות. ממש. והיה גשם. אבל חוץ מזה הכל היה כרגיל, החשמל מצמץ קצת, אבל לא נפל. חברה שגרה בבניין שלי באה לבקר, ובערב עליתי לשכנים אחרים בתיווך שכנות שמכירות את השותפה שלי. שכן-מביא-שכן שכזה. היו בירות וסרט ("פרידה" האיראני. מצוין ומדכא, אחד הבנים נרדם).

ביום שלישי (שוב לא היה בית ספר) כבר היה שקט למדי, ובצהריים יצאתי לטיול בשכונה לראות מה נשתנה. סנטרל פארק היה סגור, ברודווי המה אדם ובכל בתי הקפה היה מפוצץ ותורים. ופגשתי ברחוב שלוש בנות שהיו איתי בצבא. בכל זאת צפוף פה..

בטלוויזיה ראינו תמונות מטורפות של המתרחש בניו ג'רזי ובדרום מנהטן, תחנות הסאבוויי מוצפות – חלקן עד התקרה ואנשים שלכודים בבתים. היה גם בית שנשרף עד היסוד כי הכבאים שהגיעו בזמן לא יכלו להתקרב אליו כי המים מסביבו היו בגובה אדם.

אז היום, יום רביעי, עדיין אין בית ספר אבל חלק ממקומות העבודה חזרו לתיקונם, אין סאבוויי ואין חשמל מתחת לרח' 30 (החבר של השותפה עדיין גר אצלנו), יש אוטובוסים אבל אומרים שהם מפוצצים.

והשמים כחולים.

עד כאן בינתיים, שמרו על עצמכם / תיהנו מהחמסין בארץ.