כל הכבוד, קוראים שלי!
היום היה היום העמוס ביותר בבלוג, עם מספר המבקרים הרב ביותר לפחות מאז עברנו לוורדפרס. הגענו גם למקום 48 המכובד בינתיים (בשעת השיא שאני ראיתי) ברשימת 100 הבלוגים הפופולריים של וורדפרס בעברית להיום! המשיכו כך, הפיצו לחברים, ואני מצדי מקווה להמשיך ולעמוד בקצב.
מחר הפגנה למען תחבורה ציבורית יעילה והוגנת, אני בטוחה שאחזור מלאת חוויות.
🙂
חיכיתי וחיכיתי עם הפוסט הזה ובסוף יצא לי לטובה: פוסט לתשעה באב! כבר שנים אני תוהה מה לעשות עם היום הבעייתי הזה, שהשכחה והשוליות שלו בחברה הישראלית היום הן בשבילי תמיד תמרור אזהרה למה עלול לקרות לזכרון השואה בעוד אי-אלו שנים, וגם טריגר לתהיות כלליות בנושאי זיכרון, העם היהודי והיחסים בין השניים, שכפי שאראה כאן בסוף, אלה בדיוק הנושאים המעסיקים גם את ניקול קראוס, האהובה עלי כל כך.
אז קחו הפסקה של כמה דקות מהמהפכה, לטובת משהו אחר (אבל רק כמה דקות, כן?)
ראשית משהו על השם, המיתרגם לעברית בחריקה. זה לא תרגום גרוע, או לפחות לא רק, אלא דוקא ציטוט שמופיע בספר מלכים ב' מקור עברי ביותר. זה מעניין מכמה בחינות; קראוס היהודיה אך האמריקאית לגמרי, כתבה ספר שיש בו הרבה ישראליוּת: בחלק מהעלילות המשתלבות זו בזו בספר יש ישראלים, אחת מהן מתרחשת בישראל, וכל זה כתוב באופן משכנע למדי, ובכל זאת ההספר זכה לשם שעובד הרבה יותר טוב ובדו משמעות חלקה יותר באנגלית: Great House.
הספר בנוי משני חלקים, שבכל אחד מהם ארבעה פרקים, חלק משמות הפרקים זהים בשני חלקי הספר (אך הסדר שונה), והקשר ביניהם נגלה די בסוף. סופרת גלמודה שכותבת על שולחן כתיבה שירשה ממשורר צ'יליאני מהפכן, בריטי מבוגר המטפל באשתו הדועכת, סוחר עתיקות שמנסה להקים מחדש את בית הוריו, שני ילדיו והקשר המשונה ביניהם, החברה של הבן ומשפחה ישראלית מפורקת לגורמים מאכלסים את הספר הזה ומגלים פרקים שונים מחייו של רהיט אחד. מה שהכי הרשים אותי בספר הוא העובדה שבאופן מאד מובהק הסיפור או הסיפורים כאן הם רק חלק (שלא לומר בדל, או שבר) ממשהו גדול יותר- מה שמקשר בין העלילות השונות הוא שולחן כתיבה משונה שעובר גלגולים שונים, ואין כאן את כל סיפורו של השולחן, אלא רק כמה תחנות בחייו ועוד סיפור שמתגלה בסוף כסיפור צד (לא אמרתי איזה, רק רבע-ספוילר…), ובכל זאת לא הרגשתי תחושת החמצה בסוף, ואפילו לא סקרנות לדעת עוד על פרקים האחרים בתולדות הרהיט, אלא איזו מין מלאות, או שובע. במובן הטוב ביותר של המילים.
אולי זה בגלל הכברת הפרטים הגדולה בכל אחד מהסיפורים המרכיבים את הספר, שרק באחד מהם היא ממש מעיקה (במכוון לגמרי), ואולי כי יש לקראוס איזה חוש להחזיק את הקורא על קצות האצבעות, אבל לגרום לו סיפוק בסוף.
כמו בשני ספריה הקודמים, עוסקת קראוס בנושא הזיכרון, אבל אם בספרה הראשון זה היה עיסוק מילולי באיש שאיבד את הזיכרון שלו ובשאלות סמי-פילוסופיות שסביב הרצון או אי-הרצון לזכור את מה שאי אפשר, בספר הנוכחי היא ממשיכה את המהלך של "תולדות האהבה" ועוסקת בזיכרון של העם היהודי, בשברים, בשברי זיכרון, במסלולים לא קונבנציונליים של פיסות זיכרון. נראה שהיא לוקחת על עצמה את המשימה של יצירת עבר יהודי ע"י הטלאת פיסות סיפורים, ומשתמשת ביכולת של הספרות לנדוד בזמן ובמרחב כדי ליצור מפגנים מרהיבים של זיכרון-טלאים יהודי.
הציטוט שממנו לקוח שם הספר הוא אותו פסוק ממלכים שוייס סוחר הרהיטים מצטט לזקן לקראת סוף הספר כשהוא מספר לו על בית המדרש של רבן יוחנן בן זכאי, ובו מוצג גם מה שנראה כמניפסט של קראוס בנוגע לעם היהודי, לזמן ולזיכרון: " …יום ולילה הגו חכמים בתורה שבעל פה, וטיעוניהם היו לתלמוד, המשיך וייס. הם היו כל כך שקועים בעבודתם עד שלפעמים שכחו את השאלה שהעלה מורם: מהו יהודי בלי ירושלים? רק בהמשך, אחרי מותו של יוחנן בן זכאי, הלכה תשובתו ונתגלתה לאטה, כדרך שציור קיר ענקי מתחיל להתברר רק כשהולכים ומתרחקים ממנו: להפוך את ירושלים לרעיון. להפוך את בית המקדש לספר, ספר רחב ידיים וקדוש ומורכב כמו העיר עצמה. לכופף עם סביב צורתו של מה שאבדלו ולהניח לכול לשקף את דמותו החסרה. בהמשך נודע בית המדרש שלו בכינוי "בית גדול" על פי הפסוק בספר מלכים: וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש. עברו אלפיים שנה, נהג אבי לספר לי, והיום גל נשמה יהודייה בנויה סביב הבית שנשרף באש ההיא, שהיה רחב ידיים כל כך עד שאנחנו, כל אחד מאיתנו, יכול לזכור ממנו רק רסיס זעיר: דוגמה על הקיר, סיקוס בעץ הדלת, את זכר האור הנופל על הרצפה. אבל אם נצרף יחד את כללל הזיכרון היהודי, נצרף את כל הרסיסים הקדושים עד האחרון שבהם למקשה אחת, הבית יקום מחדש, אמר וייס, או ליתר דיוק, זיכרון של הבית…"
יפה, לא?
אז לפני שאני שולחת אתכם בחזרה לאוהל אני מזכירה לכם להגיב ממש כאן, לשתף, ל+1 (שמישהו ימציא לזה פועל, דחוף),לאהוב, ללנקק אלי וכך הלאה, זה מאד משמח אותי:-)
ולקינוח – שיר של רג'ינה ספקטור שאיכשהו הזכיר לי את הסגנון של קראוס, היא היתה יכולה לכתוב מזה ספר. אח, אילו יהודיות משובחות.
(טפו! מוסיקה בתשעה באב?! טוב, ליהודים הממש משובחים שביניכם- חכו עם השיר למוצאי הצום)
א. לא רוצה לגור בפריפריה. אני צעירה ורווקה ובכל העולם צעירים חיים במרכזי הערים. זה חשוב לאופי של העיר, לתרבות ולאיזון. שלא לדבר על התחבורה הציבורית במדינה הזאת – שהיתה צריכה להיות במקום הרבה יותר גבוה ברשימת הנושאים של המאבק. אי אפשר להגיע בתחבורה ציבורית מהפריפריה למרכז, נקודה. וכשאני אומרת פריפריה אני לא מתכוונת רק לרכבת מבאר שבע לתל אביב שמושבתת פעם בשבועיים, או לעובדה שאין באמת רכבת מירושלים לשום מקום, אלא גם לפסגת זאב, ארמון הנציב, קרית יובל ועוד שכונות ביחס למרכז העיר – שלא לדבר על אותן שכונות ביחס למרכז הארץ. אבל על זה בהזדמנות אחרת, כי יש עוד המון.
ב. נכון, יש סטודנטים שטסים לחו"ל בחופש (זה אני באמת לא יודעת איך הם עושים), נכון, יש סטודנטים וצעירים שאוכלים בחוץ (רחמנא ליצלן!), נכון, יש צעירים שיוצאים ומבלים. אבל בכל העולם צעירים עושים את הדברים האלה ולא צריכים להתנצל או לחשוב פעמיים. כי הם מרוויחים מספיק כסף – גם בעבודות חלקיות או זמניות, כדי לאפשר להם חיים סבירים ומעלה. וסבירים זה לא לחם עם קוטג', סבירים זה גם קפה בבית קפה לפעמים והופעה בערב עם בירה בבר. זה מה שצעירים עושים. הם לא מבקשים מהממשלה לממן להם את זה, הם רוצים לממן את זה בעצמם מהמשכורת שלהם על עבודה שהם עבדו.
תכל'ס
ג. היתה לי שיחה לפני כמה חודשים עם חברה שגרה בציריך. היא עובדת סוציאלית בחצי משרה ובן הזוג שלה מורה. יש להם דירה שכורה במיקום מרכזי מאד בעיר (אני יודעת כי ביקרתי אצלה אחרי כנס שהייתי בו, לא, לא שילמתי על כרטיס טיסה…), והם היו בטיול בישראל פעמיים ובנסיעה לפאריס (לפחות אחת שאני שמעתי עליה) בחודשים שבין אוקטובר לינואר.
ד. הייתי במאהלים בירושלים ובתל אביב. בירושלים מהערב הראשון בכיכר צה"ל ישבו במעגלים וניהלו דיונים על מה גורם לבעיות ואיך פותרים אותם. פעיל מהמאבק הקודם ב2006 שעובד היום בעיריה בתחום הדיור הסביר וחזר והסביר, ממש חימש את המפגינים במידע. בתל אביב האוירה היא של וודסטוק. כיף חיים, מחצלות, שיעורי יוגה, הודו זה כאן. הם גם ניחנו בהומור משובח, התמונות לפניכם. (השיא – שלושה בחורים מתפננים להם בבריכה מפלסטיק כשלצידם שלט "הגיעו מים עד נפש"). במאהל בירושלים רק מתחיל ההומור לבצבץ פה ושם עם שלטים כמו "מחאת אוהלי הרפאים" ו"מצפה סוס".
ה. הכי עצבנה אותי הביקורת על המאהל בעיקר בהתחלה, שטענה שזה נראה כיף מדי, שהמפגינים שרים ומנגנים בלילה, וזה נראה כמו קייטנה. נכון, במידה רבה זה מה שזה. קחו כמה עשרות צעירים, שימו אותם ביחד בחוץ בקיץ – די מהר הם יתחילו לנגן ולשיר ויהיה להם אפילו כיף. זה לא מוריד בכלום מצדקת המאבק שלהם.
ו. הייתי במאהל בירושלים פעמיים השבוע, בזמן המליאה. יותר מהכל העניין הזה מזכיר מחנה קיץ של תנועת נוער אידיאולוגית במיוחד. בערב הראשון ביקשו מתנדבים שיעזרו לנקות כי מחר יש ביקורת תברואה (!) שמונה ידיים הורמו. לא הרבה ביחס למספר הנוכחים, אבל בהתחשב בזה שחלקם היו ודאי אורחים פורחים כמוני – לא רע. למחרת הגעתי לקראת סוף ההופעה של נועם רותם (המלך!) שנתן הופעה אדירה ומלאת אמפתיה. אחריו עלו מנהיגי המאהל, הסבירו את שפת הסימנים הנהוגה במקום ("הדובר חופר", "מסכים", "מתנגד", "רוצה להעיר"), ופנו להציג את עיקרי המסמך שגיבשו בהתבסס על הדיונים בקבוצות הדיון (שמתקיימות כל לילה אחרי המליאה), ושלחו למאהל בתל אביב להערות והמשך דיון. מוכרחה להודות שלא נשארתי עד הסוף, אבל היה מפעים.
ז. למחרת שמעתי את אנשי המסמך ברדיו אצל ניב רסקין. לא שמעתי את כל הראיון, ואני לא יודעת אם ניתן קרדיט לירושלמים. בשום עיתון אחר לא ראיתי קרדיט כזה. יש רק תלונות על התל אביבים שלא מציעים כלום או דיווחים על דיונים, מסמכים וכו' – תחת הכותרת "מנהיגי המאבק" או עם קרדיט לתל אביב. אחזור ואדגיש: אנשי המאהל בתל אביב הדגישו מראש שהם לא מציעים פתרונות, רק מוחים. הירושלמים הבינו מההתחלה שככה לא עובדים. אני לא מנסה לחרחר פה מלחמה, רק לתת את הקרדיט המתאים, בעיקר אל מול הטענות שהמוחים מפונקים, חיים בסרט ושאר עניינים. נכון, הם גם. אבל לא רק. וזה גם לא אותם אנשים. יש כאלה ויש כאלה (ובטח יש גם וגם).
ח. אחרי הראיון של רסקין עם אנשי המסמך הוא העלה את שלושת הפרשנים שלו: עמית סגל, איילה חסון ושכחתי מי עוד שלום קיטל, שהאשימו את אנשי המסמך שהם נאיביים והדרישות שלהם לא ריאליות ומפוזרות.
ט. אני קצת מסכימה איתם. יש כל כך הרבה סעיפים, שאין סיכוי להצליח לשנות את כולם פתאום, אבל מה לעשות שכולם צודקים??
י. אני נמצאת בהפגנות, במאהל, קוראת עיתונים (בניגוד למנהגי) ולא בטוחה שאני כל כך אופטימית בקשר לכל זה. אומרים שהמבחן האמיתי יהיה במצעי המפלגות לקראת הבחירות, אומרים שהוא יהיה עם תחילת שנת הלימודים כשהסטודנטים יתקפלו מהאוהלים, לא יודעת. אבל אם מכל הדרישות אפילו חלק יתמלאו ויקטינו את החור בבנק – גם זה משהו, לפחות לעת עתה.
כמובטח – עדכנתי את רשימת הקריאה במיליון ספרים חדשים! (טוב לא מיליון, הייתי מתה. שלושים ושמונה.) ובטח יש כמה ששכחתי. כולם מוזמנים לעיין, להגיב (כן, ממש פה בבלוג!) ולהמליץ. אה ומזכירה לכם גם להירשם לעדכונים במייל פה משמאל, ואפשר גם להעביר הלאה 🙂
היום קניתי דיסק.
כן, הדבר העגול הזה שבא בקופסה דקה מרובעת.
לא היה לי מה לעשות איתו באותו רגע אז שמתי אותו בתיק. איזה מוזר זה שמוכרים לך דבר שאתה לא יכול להשתמש בו!
תחשבו על זה, לרוב האנשים יש נגן אםפי בתיק רוב הזמן, אבל אם הם יקנו מוסיקה באופן נורמטיבי – הם לא יוכלו להשתמש בה!
עכשיו תגידו שבאופן נורמטיבי זה לקנות באינטרנט יש למחשב. בסדר. אבל תעשיית המוסיקה בארץ עוד לא עובדת ככה ברובה. חוצמזה שיש את כל העניין עם העטיפה של האלבום, שיש בה מילים לשירים, ומידע על המעבדים והנגנים, ותמונות, ועיצוב מושקע. וגם הצורך הזה להחזיק משהו ביד.
אני מניחה שהצעד ההגיוני יהיה למכור את האלבומים באיזושהי עטיפה מרובעת, שבתוכה במקום חתיכת פלסטיק מוכספת, או חתיכת פלסטיק עם סליל חום או חתיכת ויניל חרוטה יהיה כרטיס זיכרון שאפשר להכניס לאם פי (המכשיר שלי סיפר לי כשקניתי אותו שאפשר לקנות מעין תכניות רדיו על כרטיס. אבל זה נשמע לי כמו סוגשל היטמן אז התעלמתי). או אולי שפשוט בחנות תיתן את המכשיר שלך והם יטענו עליו את המוסיקה. זה גם ירוק יותר. עדיין עם עטיפה והכל, רק בלי הפלסטיק והמתכת שמחזיקים את המידע.
מצד אחד אני מרגישה עכשיו כאילו עוד רגע יתחילו פה תגובות שיקראו לי דינוזאור ויראו לי שכל זה כבר קיים וקורה, ורק אני נשארתי מאחור,
מצד שני נכנסתי היום לחנות שמכרה דיסקים
וקניתי דיסק….
נ.ב.
שימו לב, בלינק של החנות יש תשובה מסוימת למה שכתבתי פה…
הבטחתי גרוסמן וקראוס, אפתח בגרוסמן, שרשימות עליו כבר צצות בכל מקום.
מורה שלי שאני מעריכה, מוקירה ומעריצה, סיפרה שהיא קוראת את הספר ומצליחה כל פעם לקרוא רק עמוד אחד, לבכות, ולהפסיק. אולי זה קשור לזה שהיא אמא לבנים שעומדים לפני גיוס, או שהיא אשה הרבה יותר רגישה ורגשנית ממני, אני לא יודעת, אבל זה מה שחשבתי בחצי הראשון של הספר.
קראתי אותו ולא קרה לי כלום. לא היה לי מה להגיד. התלבטתי אם אני אטומה לגמרי או פשוט עוברת ישר למצב הדחקה. יכול להיות שהשני הוא הנכון.
במדינה שלנו שבה אף אחד לא יכול להיות ממש אנונימי, וכשמדובר בגרוסמן שהוא מבכירי הכותבים פה, אין דרך להתחמק מהסיפור האישי – ואני מאד מתרשמת מהדרישה שלו לא להתראיין על הספר בכלל, כי גם ככה יש פסטיבל מלל על כל פיפס שלו. אז משהו כזה הוא פצצה של טון וחצי, לא באופן פיזי כלל, בניגוד ל"אשה בורחת מבשורה" מדובר בספר דקיק למדי, כתוב בשורות-שיר, קצת כמו מחזה (התלבטתי אם להעלות אותו על במה זה הדבר המתבקש או סתם הפרזה).
האיש ההולך, רושם-קורות-העיר, הקנטאור הכתוב כה נהדר והדמויות השונות המצטרפות אליהם, המאופיינות מי יותר ומי פחות, מוליכים אותנו בשבילים הזויים אך מתוארים בדקדקנות אל עבר לא ברור מה. האיש ההולך ספק רוצה ספק חש דחף שמעבר לרצון לפגוש את בנו שמת, ורמות ההבנה שלו שזה לא יקרה משתנות במהלך הספר, יחד עם חשש מסוים שבא והולך לפחות אצלי כקוראת, שאולי זה כן יקרה. המסע כולו זע חליפות בין להיות משאלת התאבדות אחת גדולה לבין מצעד-חיים גדול לא פחות.
כל הספר עמדו לי בראש תמונות מ"אשכבה" של חנוך לוין שראיתי בקאמרי לפני איזה 12 שנים, עם זהרירה חריפאי ויוסף כרמון. כל הספר עמדה לי בראש התפאורה הנהדרת של ההצגה ההיא. ההליכה בלילה, הילדים המתים, אני לא לגמרי יודעת מה בדיוק העלה לי את האסוציאציה, אבל לדעתי הקשר חזק, אם אתם מזדהים תצעקו.
נ.ב.
הוספתי משמאל אפשרות להירשם לעדכונים במייל. קדימה!
כן כן, הבלתי יאמן קרה, הבלוג קם לתחיה.
האמת היא שלא שכחתי אתכם, קוראי החביבים (כל השניים וחצי), והבלוג היה במחשבותי כל הזמן, רק איכשהו לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב. יש כמה טיוטות ורעיונות שמחכים לי מכל השנה (!) שעברה פה בדממה, ונקווה שהם יספיקו כדי להתניע אותו מחדש.
האמת היא שבאופן בלתי מפתיע מה שהחזיר אותי לכאן הוא ספר. ספר שהקריאה בו היתה חוויה שליוותה אותי במשך כמה שבועות (כיוון שהוא NON FICTION ואת זה אני קוראת נ-ו-ר-א לאט…). הערה קטנה של אזהרה לציניקנים שבכם (שזה כל השניים וחצי, אני יכולה לשער): בפוסט הבא מופיעות מילים כמו "העם היהודי", "תפוצות", מחוייבות" ושאר ירקות, אבל אתם תעמדו בזה, באמת, כי רוזנר הוא מגניב. אז הנה, קבלו אותו:
שמואל רוזנר : "שטעטל, בייגל, בייסבול / על מצבם הנורא והנפלא של יהודי אמריקה".
ראשית – הערה על העטיפה המעולה, (עיצוב: נועה שניר) משום מה היא עוררה בי אסוציאציה לעטיפת ספר הילדים "בייגלה", אבל כשבדקתי התברר שרק הצבעים מעט דומים, ובכל זאת – נאה.
שנית – עצה לקורא – הספר משופע בסיפורים, דוגמאות וציטוטים, וגם בהערות שוליים, שרובן מפנות למאמרים של רוזנר עצמו בבמות שונות, אך מיעוטן מוסיפות מידע, טבלאות וכד'. יש מי שיכול להתעלם בקלות מהערות שוליים ופשוט לקרוא, אני לא נמנית על החלק הזה של האוכלוסיה, ולכן הדפדוף לסוף הספר סירבל לי מאד את הקריאה. כדי להקל, סימנתי בסימניה נפרדת את המקום שבו עצרתי בהערות, ודפדפתי רק אחת לאי-אלו הערות, או שיננתי את מספר ההערה הבאה שבה אשכרה נוסף מידע חדש…
שמואל רוזנר, היום עיתונאי במעריב, עורך סדרת העיון של הוצאת כינרת- זמורה ועמית במכון למדיניות עם יהודי, היה עיתונאי "הארץ" בארה"ב במשך אי אלו שנים.. הוא פרסם כתבות על יהדות ויהודי ארצות הברית, אחריהן אני לא יכולה לומר שעקבתי, אך בהחלט קראתי אחדות מהן.
את הספר (חצי מחיר באקדמון גבעת רם) התחלתי לקרוא בשבת שבה הנחיתי את משתתפי "מצעד החיים" מקנדה בסמינר בנושא זהות ישראלית ויהודית. בבוקר שבת הנחיתי פעילות בנושא הקשר שלהם לישראל, קשר בין יהודים בעולם, ובלבלתי אותם עם מושג ה"עמיות" – PEOPLEHOOD הערטילאי ובשאלות של הקשר הראוי של יהודי התפוצות לארץ ושל יהודים ברחבי העולם זה עם זה. אחר הצהריים כשפרשתי למנוחת הצהריים פתחתי את הספר לראשונה, והצטמררתי לגלות ציטוטים כמעט מדויקים מנאום הבוקר שלי (שעליו חזרתי, יש לציין, ארבע פעמים עם ארבע הקבוצות השונות…) כבר במבוא לספר.
ברור, אם כן, שמר רוזנר ואני מסכימים בהחלט על חלק גדול מן הנושאים בספר, אך בעיקר על הסיבה לכתיבתו ובעיקר לפרסומו בעברית, והיא הרצון למנוע את ההתנתקות בין יהודי צפון אמריקה והיהודים החיים בישראל: "שהרי אנחנו הישראלים אשמים בהחלט בסעיף האדישות, הבורות וההתנשאות. משום מה, אנחנו מניחים שחובתו של כל ילד יהודי באמריקה ללמוד על ישראל, להכיר את ישראל ולהבין את ישראל, אך איננו מטילים חובה מקבילה על כל ילד יהודי בישראל. איננו שורשים מכל ילד ללמוד, להכיר ולהבין את יהדות אמריקה, ולא רק ללמוד אותה אלא גם ללמוד ממנה". (עמ' 22)
עכשיו קחו נשימה ארוכה, תתעצבנו קצת על ההתקפה שבדברים ואז תחשבו עליהם שוב.
לפני שמונה או עשר שנים, סביר להניח שהייתי מאד מתעצבנת לו הייתי קוראת את הפסקה הזו, אבל בשנים האלה, שבהן אני עובדת "בעם היהודי" כמו שאני נוטה להגדיר זאת או עם יהדות התפוצות, כמו שגורמים רשמיים יותר יעשו, אני מתחילה לראות את התמונה הרחבה יותר, והיא שאנחנו – כלומר ישראל והיהודים החיים בה – אולי בהחלט מהווים מרכז רוחני, רעיוני, מדיני וכו', אבל אולי גם לא לגמרי. קהילות יהודיות בכל העולם, ובצפון אמריקה בפרט מקיימות חיים יהודיים עשירים, מלאים ופוריים לעתים הרבה יותר מהנעשה כאן.
למי מכם שמגיע מהתחום זו אולי מחשבה לא זרה, לאחרים זה יכול להיות שוק, כמו שהיה לי בפעם הראשונה שהשתתפתי בפרויקט של יהודים מכל העולם.
אם לחזור לספר – שאותו ציטטתי במשך שבועות רבים למגינת לבם של בני המשפחה שלי (חלק הציקו לי שאסיים כבר את הספר ואעביר להם לקריאה, חלק סתם גלגלו עיניים כי חזרתי על עצמי), חלקו עוסק בנושאים שפחות קרובים אלי כמו התפלגות ההצבעה של יהודים אמריקאים בבחירות ועמדותיהם בנושאים פנים אמריקאיים (חור בהשכלה שלי שהתמלא עכשיו מעט), או משפטים של יהודים שנחשדו בנאמנות כפולה, אבל חלקים אחרים ציירו לי תמונה חיה ומפורטת של מגמות שהבחנתי בהן בעצמי בעבודה שלי עם יהודי צפון אמריקה, או שתהיתי לגביהן. כך למשל האבחנה שאחד המאבקים הכי מרכזיים – המאבק בהתבוללות – הולך ומפנה את מקומו למאבק על מתן חינוך יהודי, עובדה שנובעת (ומגובה כאן בעשרות טבלאות וסקרים) מן הנתון שילדים שנולדו למשפחה מעורבת אך זכו לחינוך יהודי ישמרו על זהות יהודית יותר מילדים שנולדו לשני הורים יהודים אך לא זכו לחינוך יהודי. זה נשמע לכאורה פשוט והגיוני, אבל יש לזה השפעות מרחיקות לכת על התפיסה שלנו את ההתבוללות כאויב נורא.
נושא נוסף שזוכה להתייחסות מאירת עיניים בספר הוא "תיקון עולם" שכשהתחלתי לעבוד עם תנועות נוער אמריקאיות לא הבנתי מאיפה נחת עלי ועם הזמן התברר שהוא לפעמים כל הקשר שיש לאנשים האלה עם יהדות, או כל הקשר שהם מוכנים שיהיה להם. או במילותיו של רוזנר: "מדובר, אם כך, לא בתיקון עולם כביטוי ליהדות אלא בתיקון עולם כנרטיב להישרדות יהודית" (עמ' 103)
אני יכולה להמשיך ולצטט עוד ועוד, אבל חבל, עדיף שתרוצו לקרוא את הספר, גם אם זה יהיה המעשה היהודי היחיד שתעשו השנה.
בקרוב: עדכון מטורף של רשימת הקריאה, ניקול קראוס, גרוסמן החדש (אמאל'ה כתבתי את זה, עכשיו אני חייבת לכתוב עליהם!) ושימו לב ללינקים החדשים בצד, שמתי לב שבמיקום החדש הם נעלמו, אז אצתי רצתי והשבתי אותם (שכחתי חלק ואין להם זכר, אבל הוספתי חדשים), אחרי הכל הם אולי החלק הכי חשוב בבלוג, בינתיים זכיתי מהם לשליש גן עדן ומנוי לסינמטק, ומי יודע מה הלאה!
לא בחרתי לבוא לעולם, לא בחרתי בשמי הפרטי, ולא בחרתי לעבור דירה עם הבלוג, אבל בלוגלי סוגרים את הבסטה (בצעד אצילי כי הם מרגישים שהם לא יכולים לתת את מה שהיו רוצים למשתמשים) ונתנו לי כלי ממש נוח כדי להעביר הכל מהר וללא כאבים כמעט. אז הנה. עם שם טיפה פחות קליט אבל עם סיומת בינלאומית – שמרו אותו בקוראים שלכם!
ולכל השואלים – לא יודעת למה אני לא כותבת יותר, כנראה שזה בא בתקופות, אבל יש לי בראש לפחות שני פוסטים בדרך…
בקרוב אצלכם
אלירז
יש דברים שאני עוברת לידם וחייבת לצלם. אבל אז מה?
או. אז הנה פריבילגיה שיש לי כבלוגרית (גם אם בעייתית) – יש לי איפה לשים את כל הדברים המשונים, המוזרים והמפעימים שאני קולטת במצלמת הטלפון שלי…
נתחיל בשני סטיקרים:
למקרה שחשבתם לבקש הוראות הגעה.
והשני (העליון סתם הזוי, השני פשוט גאוני)
נמשיך במעט צדק פואטי. השלט הזה תמיד הטריד אותי, כאילו, אין לכם שום דבר יותר הגיוני לכתוב על רות?? אחת משתי נשים שיש על שמן ספר ב@(*&תנ"ך?!?!
ואז באה מישהי גאונה (נניח שזו מישהי, ברוח מרב מיכאלי) ועשתה מעשה:
ללא ספק ממצה יותר…
נמשיך במקבץ אמת בפרסום, או: הרפתקאותי בסופר…
אני אישית מעדיפה את נוזל הרצפות שלי ניחוחי ונעים, תודה על האזהרה, לא אקנה.
נכון שתמד התלבטתם מול המקפיא בסופר איזה פרות אתם רוצים? יש פרות רזות ושמנות, פרות אדומות, אז הנה, כאן יש מיקס:
עוד אחד שהוא סוגשל אמת בפרסום, אם כי רב הנסתר על הנגלה:
אז מה זה כן? צולם, אגב, אי שם באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ועוד אומרים שהעברית היא מבוך..
לימוד נגב היה באמת נחמד, אבל – נו באמת…ילידים, מה ההיפך מלמעלה?
ועוד נו באמת אחד: פלאפל אורגני!?!?! (רגע, ומה עם הסביח, הוא לא אורגני?)
ולסיום – עוד מבאר שבע – הפתרון האולטימטיבי לכל בעיה או מצוקה שחשתם: 
אין בעד מה
🙂
קיבלתי כבר די מזמן מאחי הגאון את הסרטון הזה (יש למישהו מושג איך שמים פה את הסרט עצמו, לא בלינק??) שהגדיר כל כך יפה את המחלה הקשה שממנה אני סובלת.
דחיינות זה לסרוג, לרקום, לתפור, לעשות קולאז'ים.
דחיינות זה לצאת להשקות את העציצים. דחיינות זה לכבס, לבשל, לאפות. דחיינות זה לבנות רהיטים. לצאת למכולת. לראות פרק של סדרה בסטרימינג. ועוד אחד. ועוד אחד.
דחיינות זה לכתוב בלוג.
דחיינות זה לא לכתוב בלוג.
גם תיאוריית סדר העדיפויות ההפוך היא חלק מהסימפטומים של דחיינות: לעשות קודם כל את הדבר הכי פחות דחוף. ככה אני מרגישה כאילו עשיתי משהו ואז אחר כך כשהוא יהיה דחוף אני אוכל לדחות אותו: לצלם מאמרים כבר מתחילת הסמסטר (ולעולם לא להצליח לקרוא אותם) לאסוף חומר לתזה כשיש שתי עבודות סמינריוניות שלא התחלתי.
אז מי שקרא את הפוסט על "שירה" וגם מי שלא ודאי יודעים שזו ממש לא מחלה של המאה ה21, אבל הזמן הזה מזמן כל כך הרבה דרכים חדשות:
דחיינות זה לפתוח ווייינט. לבדוק את הגימייל. לעשות ריפרש. ללכת לפייסבוק. ללחוץ על לינק חמוד שמישהו שם. לבדוק את התמונה של אחיו. לחפש מישהו מהיסודי. לחזור לג'ימייל. לא לענות למייל החדש.
דחיינות זה ALT- TAB.
רוח וצלצולים 
