עוד קצת רעש על ההומניסט האנס – כי מגיע לו/להן

בימים האחרונים מוצפת הרשת בבלוגרים ומשתמשי רשתות חברתיות המזועזעים בעקבות סיפורה של אשכר אלדן כהן על אישיות מוכרת, איש רוח, משורר והומניסט ידוע, אשר אנס אותה לפני שנים. במקומות רבים מוזכר כי הסיפור לא מפתיע איש, נשים רבות מדווחות על הטרדות מיניות מצד אותו אדם, אלימות או לפחות אוירה של אלימות, ועוד.

שרשור של תגובות על סטטוס של אחת מחברות הפייסבוק שלי גילה גם לי באמצעות רמזים לא מסובכים מי האיש. כולם נמנעים מלחשוף את שמו מפחד דיבה,כיוון שעוד לא הוגשה תלונה במשטרה וקוראים למי שנפגעו ממנו – ובעיקר בשנים האחרונות בטרם חוק התיישנות – להגיש תלונה במשטרה כדי שצדק ייעשה.

אני רוצה להצטרף לקוראים לעשות זאת, וגם לקריאה לבמות המפרסמות את דבריו לחדול מלתת לו במה. העובדה שאיש כזה ממשיך להסתובב אפוף הילה של הומניסט דגול ואיש רוח, כשלמעשה מדובר באנס מתועב (ולפי הדיווחים איש לא נעים בעליל גם למי שלא סבל/ה מאלימות או הטרדה מצידו).

הנה כמה קישורים לבלוגים המדוברים, אם גם את נפגעת או יודעת על מישהי כזו – קדימה למשטרה, זה הזמן.

ארנה קזין ב"לאשה"/YNET

חנה בית הלחמי

נעמה כרמי

 

 


פורסם בקטגוריה כללי | תגובה אחת

רגע של עברית

שלום, קוראים לי א' (לא קיצור של אבשלום) ואני פנאטית של השפה העברית.

כן. שגיאות בעברית מעצבנות אותי. בדיבור, בכתיבה, בהגייה. אני מתבאסת כשמישהו מדגיש אות רפויה או להיפך. קופץ לי פיוז כשאנשים כותבים בכתיב מלא מלים שאין להן בכלל כתיב מלא ואני מסננת בשקט תיקונים כשמישהו מבלבל בין זכר ונקבה. אני כמעט אף פעם לא מתקנת, אלא אם כן הוסמכתי לכך מראש (ויש כמה אנשים כאלה). אני בולעת את זה בשקט.

קשה לי עם עילגות ועם עילגים, קשה לי עם רשתות חברתיות, אתרי היכרות ובלוגים, (מטוקבקים אני דוקא משתעשעת, איכשהו). אני חושבת שצריך לקנוס עיתונים על שגיאות כתיב וטעויות תחביר ודקדוק.

שמחתי כשגלגל"צ החזירו את הראל מויאל לאולפן על "לא מְכירים אותך" והתבאסתי כשלא עשו אותו דבר למשינה על "בין הצללים" .

תגידו שאני מתנשאת, מיושנת, מה שתרצו. השפה העברית כאן כדי להישאר, אבל בדרך היא עוברת מוטציות רציניות, ולא עם כולן נוח לי.

אפילו האקדמיה – הגוף הדינוזאורי והמנותק מן המציאות מתכופפת יותר מדי לדעתי, אם כי יש בעולם המוני שמועות על כל מיני דברים שהאקדמיה קבעה שהם פשוט שקר: לא, אי אפשר להשתמש בלשון נקבה אם יש יותר נשים מגברים בחדר, ועם הקוראת מרב מיכאלי הסליחה. דוקא את השטיק שלה (הסתמי אצלה הוא נקבה תמיד) אני מעריכה. לפחות היא עקבית.  

איזה חמודות

נכון שלשפה חיה יש שלבי התפתחות, אבל זה לא אומר שצריך לרצוח אותה ולהתעלל בגופתה.

הנה כמה שיבושים שנואים עלי במיוחד:

במקום הראשון – "כש" הוא תיאור זמן."ש" איננו כזה, לכן יש לומר "כשהייתי קטנה" ולא חלילה "שהייתי קטנה" (וגם כאן, וכאן, ובעוד מיליארד מקומות, כולל בפרסומת על השער של אחד המקומונים הירושלמיים השבוע)

ואחריו ללא חשיבות לסדר:

  • "כנה" – אין מילה כזו בעברית. התואר הנגזר מ"כנות" הוא "כן". כן, כמו מילת החיוב. תתמודדו.
  • "להתמקד על" מתמקדים ב-. אלא אם כן יש לך כוונת ביד.

 תקן את עצמך או שאני יורה

  • כתיב מלא במקרים שאין כזה: כול, אים, וכד'.
  • החלפה של "אם" ב"עם" ולהיפך.
  • ציטוטים משובשים: "כל מילה בסלע" המשפט הוא "מילה בסלע" ולא פחות חשוב ההמשך – "שתיקה בתרי" – שזה בדיוק המצב: אם אתם לא יודעים לצטט תשתקו בבקשה, תודה.

 שני אתרים שקשורים לנושא: "דורבנות" המעולה הוא ביתם של כמה אנשים מופרעים במיוחד שמחדשים חידושים בשפה העברית בחן לא מבוטל. חפשו את "שודד ים" שוכנס" ובכלל, שוטטו לכם להנאתכם. 

השני הוא יותר רציני – בלוג בלשני ושמו "דגש קל".

ועוד קישור אחד שלא קשור לנושא – הרשו לי להפנות אתכם לבלוג של חבר יקר וכותב מצוין : עוז רוזנברג הוא "חמץ גמור".

אה ויש חדש בעמוד "נערת קריאה" (אתם מקבלים עליו התראות במייל? נראה לי שלא… ) check it out

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 13 תגובות

נערת קריאה

זה לא פוסט אלא עמוד בבלוג, שיתעדכן כל הזמן, ובו רשימת הקריאה שלי, כלומר ספרים שכבר קראתי. ניתן למצוא אותו בכל עת ברשימה בצד ימין תחת "עמודים".

וזו הזדמנות נוספת להאיץ באלה מכם שטרם עשו זאת להירשם לעדכונים במייל (פה משמאל).

פורסם בקטגוריה כללי, ספרות וספרים | עם התגים , | תגובה אחת

על כתיבה, אי-כתיבה ו"שירה" של עגנון

ובכן, בימים אלה, כלומר מזה הרבה מאוד ימים, אני עוסקת במרץ בלא-לכתוב עבודות סמינריוניות. ועוד כמה עבודות לא סמינריוניות גם. יש עוד כמה דברים שאני לא כותבת (נגיד רומן, אבל גם שירים) אבל פחות באינטנסיביות.

לעומת זאת יצא לי לקרוא לא מעט. כלמור יותר מכשאני כן כותבת או כשאני לומדת או אולי לא יותר.

בכל אופן אני קוראת בימים אלה את "שירה" של ש"י עגנון (זה אחרי שהתחלתי את "פרא אציל" של דודו בוסי אבל איבדתי אותו בארגזים כשעברתי דירה. הוא נמצא ואשוב אליו כשאסיים את זה… ) . זה מאד משמח כי הוא כבר הרבה שנים ברשימת הקריאה שלי, וחוץ מזה מגניב להיות במועדון המצומצם של אנשים שאשכרה סיימו לקרוא רומן(ים) של עגנון ולא רק את "תהילה" ו"האדונית והרוכל" שלומדים בתיכון. שמהבחינה הזו אני בסדר ואפילו מתעלה על עצמי כי זה יוצא שני רומנים בשנה, אחרי שאת תמול שלשום קראתי כבר לפני כמה חודשים (אבל זה לא חכמה, הייתי חייבת אותו לקורס).

בכל אופן אני כבר במחצית הספר, ומה אני אגיד לכם, עזבו אתכם מסיינפלד, עגנון הגאון היה שם הרבה קודם. זה ספר על שום דבר. עד כה כל הספר הוא על מה הרבסט לא עושה. כלומר על איך הוא לא-כותב את הספר הגדול שלו על קבורת העניים בביזנטיון (או שזה הספר הגדול שהוא כן פרסם לפני שנים רבות ומאז לא מצליח לכתוב עוד אחד?) הוא אפילו לא כותב מאמרים ואז הוא מחליט להפסיק (לא) לכתוב את הספר שלו ו(לא) לכתוב במקום זה מחזה. ובינתיים הוא פוגש אנשים שונים ומהרהר על רעיו הפרופסורים (לחלקם שמות חינניים במיוחד כמו בכלם ולמנר) ומקבל מהם כל מיני רמזים על זה שהוא לא כותב ושכדאי שיפרסם משהו, ואי שם בין החלק הראשון לשני הוא פתאום מפרסם מאמר, אבל מיד שוקע שוב לתהומות אי הכתיבה שלו, מלווה בהרבה סיגריות וקהוה.

560 עמודים של חוסר מעש

ויש לו שתי בנות גדולות ואחת קטנה ואשה טובה ומוצלחת שהוא לא מבין, אה, ויש את שירה. שירה היא אחות בבית החולים שבו נולדה בת זקוניו של הרבסט בתחילת הספר, ואיתה יש לו איזה עניין ממש בהתחלה, אבל במהלך כל שאר הספר עד כה הוא גם עסוק בלא לשכב איתה. כלומר הוא בא והם מדברים והיא דוחה אותו והוא חושב עליה ומנסה לא לחשוב עליה ולא להגיע אליה וכו' וכו' וחוזר חלילה. ויש עוד אנשים שעוברים ובאים ומטריחים את הרבסט במיני עניינים. וזהו. והספר לא משעמם. 

אני גם חייבת להביע את תמיהתי הרבה על כל אותם הורים שקראו לבנותיהם "שירה" על שמה של אותה דמות, ואף לחשוד בהם שלא קראו את הספר אלא הניחו שאם עגנו טרח לכתוב ספר של 520 עמוד ולקרוא אותו על שם אחת הדמויות ודאי כדאית היא שיקראו על שמה בנות. אבל אולי יש עוד טוויסט בעלילה שעוד נכון לי.

ימים יגידו.

 

עדכון: החלטתי לא לחכות עד שאסיים לקרוא את הספר כדי לפרסם את הפוסט, אבל בינתיים התמהמהתי והתקדמתי בספר. לא הרבה השתנה (שירה עברה דירה! והרבסט לא-מבקש את הכתובת שלה, ואז מבקש ואז מוחק, ואז שוב מחפש. וחוזר חלילה) ואני עדיין לא כתבתי עבודות.

אגב, אומרים שפרופ' בכלם הוא יוסף קלוזנר, אם מישהו יודע על עוד הקבלות של דמויות עם אנשים אמיתיים תגידו, אני סקרנית.

עגנון ואצ”ג. (או וולטפרמד ולמנר)

וסיימתי את "פרא אציל", ספר קצר, חזק ומטלטל.

האתגר המונומנטלי הבא: "ימי צקלג" של ס. יזהר. אני לוקחת עליו קורס באוניברסיטה השנה, אם כי גידי נבו המרצה לא נתן את התחושה שחייבים לקרוא אותו לשיעור, ואפילו התעכב הרבה על זה שזה לא באמת אפשרי (הוא עצמו כתב דוקטורט  על הספר, והיתה עוד בחורה בכתה שאמרה שקראה אותו בקיץ, אבל לא הצלחתי לתפוס אותה אחרי ולתחקר אותה על כך). בכל מקרה זה ייקח עוד זמן ועד אז אני מקווה לקרוא כמה דברים יותר קריאים (המלצות – קדימה).

היו בטוב,

והגיבו נא! (כאן!)

פורסם בקטגוריה כללי, ספרות וספרים | עם התגים , , , , | 11 תגובות

Blog Action Day 09

חוץ מזה שחמסין היום, שזה בהחלט מתאים לנושא, מסתבר שיש דבר כזה יום אקטיביזם של בלוגרים, בנושא התחממות כדור הארץ. אז מכיוון שהבטחתי להטריח אתכם בנושאים ירוקים, ומכיוון שנמרוד פרסם כה ביעילות, הנה פוסט שמוקדש כולו להתחממות כדור הארץ, שזה בעצם סוגשל שם קיבוצי לכמעט כל דבר ירוק ואקולוגי. הנה מה שמסביר את העניין (יש סרט, לא צריך לקרוא הרבה… )

וכאן אפשר להירשם אם אתם בלוגרים שרוצים להצטרף למאמץ.

יופי, לכתוב על התחממות גלובלית. אבל מה בעצם יש לי להגיד? החלטתי להתרכז רק בדברים שאני כבר עושה, ואולי להציב לעצמי עוד מטרה. אז קודם כל יש את עניין שקיות הניילון, נראה לי שפעם כבר שמתי לינק לאלה החמודות,  (יקרות פחד, אבל התחילו להביא אותן לארץ, יש ב"אניס" ) ויש להם פרויקט משעשע של לצלם סלבריטיז עם השקיות שלהם, בפייסבוק. למען הגילוי הנאות אציין שכשקניתי פאוץ' של כמה כאלה קיבלתי במתנה שעון חול למדידת זמן המקלחת ואני ממש רחוקה מלעמוד בו…  בכל אופן יש לי אחת או שתיים כאלה בתיק כמעט תמיד וזה חוסך שקיות  באחוזים מטורפים. יש עדיין שקיות שאני מקפידה לקחת כי צריך אותם בבית לפחי זבל קטנים וכאלה…כשגרתי בדרום אפריקה בדיוק יצא שם חוק שצריך לשלם על השקיות בסופר (משהו כמו חצי שקל לשקית ) זה אמנם סמלי אבל הרעיון היה שאנשים יביאו שקיות – אז קונים פעם בכמה זמן ומשאירים אותן בבגאז' של האוטו. רק צריך לזכור להוציאו אותן משם כשנכנסים לסופר… יש שקיות אוכל מתכלות, אבל שמעתי שבארץ יש מצב שהן יותר מזיקות ממועילות בגלל בעיה בפירוק ופינוי הזבל שלנו, מי שיודע על זה משהו שיצעק…

 קצת נסחפו, זה כמו הגמד של אמלי

יש גם ניסיון מעניין למיחזור שקיות ברעננה.

עוד דבר הוא בקבוקים. לא רק למלא מחדש בקבוקי פלסטיק, לי יש כמה מפלסטיק או מתכת עמידה (יעני לא כאלה שהיו של מים או מיץ ומילאתי מחדש, אלא כאלה שקונים בחנויות טיולים או יותר עדיף מקבלים ממחנה קיץ וכד', אבל זה ממש סתם), ובמשרד אני מקפידה לשתות מהבקבוק שלי ולא מכוסות פלסטיק (אין לנו כיור אז לא נותנים לי להביא כוסות אמיתיות… ) ואני נכנסת לישיבות עם הבקבוק שלי. ככה גם שותים יותר כי לא צריך לקום למלא כוס כל רגע…

 שתו משהו

ויש את פרויקט אגורה. זה כל כך נהדר שזה אפילו לא מרגיש כמו איזה אקט הירואי למען הסביבה. הרעיון הוא שאנשים שיש להם דברים שהם לא צריכים מפרסמים אותם באתר ואנשים שצריכים יכולים פשוט לבוא ולקחת. הכלל הוא שמותר לפרסם רק דברים שהם בחינם לגמרי. היופי הוא שאפשר לחפש ע"פ איזור, קטגוריה, חפץ, וכו' וגם להירשם ל"סוכן חכם" ששולח מייל או אפילו אסאמאס (אסאמאס זה בתשלום, כל השאר לא) כשמתפרסם משהו שאתם צריכים. יש גם את פריסייקל שהפכו לREUSEIT אבל זו רשימת יאהו הרבה יותר פרימיטיבית. אני ריהטתי ככה את כל הדירות שלי. יש לי משם תנור אפיה, מפזר חום, רדיאטור, מכונת כביסה (אחי השיג) מיטה, ומיטה לשותפה הקודמת שלי. בקיצור- מומלץ.  והיופי הוא שככה מייצרים הרבה פחות זבל (מכשירי חשמל שנזרקים זה זוועה) ודברים ממשיכים לשמש במקצוע שלהם גם אחרי שעברו ידיים…

ויש גם מי שחושב שזה שטויות, או שלפחות סתם מפחידים אותנו.

טוב, נראה לי שעד כאן תרומתי למאמץ, ועוד לא אימצתי לי מטרה נוספת. אתם מוזמנים להציע בתגובות… .

יאללה תגיבו! (פה! במייל זה כיף, אבל פה יותר… )

פורסם בקטגוריה כללי | 4 תגובות

ספר לחופש (או לא לחופש)

חופש הוא תמיד מושג חמקמק, אבל השנה הוא היה לי חמקמק מתמיד, עם עבודות סמינריוניות שמסרבות, משום מה, לכתוב את עצמן, ןועבודה שממשיכה אל תוך הקיץ ועד בכלל. ובכל זאת קצת אסקפיזם צריך. קראתי לאחרונה את "איגוד השוטרים היידיים" של מייקל שייבון. לקח לי קצת זמן להיכנס לספר, אבל ברגע שהצלחתי זה היה עונג צרוף.

הסיפור הוא פנטזיה משונה על עולם שבו מלחמת העולם השניה הסתיימה בפצצת אטום על ברלין והציונים הפסידו במלחמה ב48', נטבחו והושלכו לים. לא להזדעזע, זה רק הרקע. היהודים שנותרו בעולם זכו מטעם ממשלת  ארה"ב לאוטונומיה בחבל נידח בדרום אלסקה לתקופה מוגבלת של שישים שנה, העומדות להסתיים בעוד חודשיים.
גיבורנו הוא מאייר לנדסמן, בלש במשטרת העיר סיטקה, שתיין מיואש הפועל נגד הזמן, נגד בינה גלבפיש גרושתו שהפכה למפקדת הישירה שלו, נגד ברקו שמץ בן דודו החצי אינדיאני המשמש זה שנים כבן זוגו לבילוש, ובעיקר נגד עצמו, בניסיון לפענח את את תעלומת מותו של נרקומן מסתורי.

 

יהודונים
הקסם הנהדר של הספר הוא קודם כל בעולם הבדיוני לגמרי אך החי להפליא ששייבון מצליח ליצור, על הפרטים הקטנים ביותר שבו: ריח האוכל, בעל הדיינר הפיליפיני דובר היידיש, ילדיו של ברקו, אשתו אסתר-מלכה, ואפילו הכלב של בעלה המנוח של בעלת מסעדה נרגנת.הוא מערבב בדיוק כירורגי תרבות אינדיאנית, חצר חסידית, ארגון פשע, עיר אמריקאית בעשור הראשון של המאה ה21, ושחמט. אבל  מה ששבה את לבי אפילו יותר הוא הדימויים המפתיעים והיפהפיים של שייבון; צחוקה של שומרת הראש שפרינצל נשמע כמו בצל מתגלגל בתוך דלי מפח. לספה בלובי של בניין הדירות יש "כריות שצבען צבע חבורה טרייה ומדיפות שלל ריחות סיטקאיים עזים של עובש, סיגריות, מליחות מורכבת שמקצתה ים סוער ומקצתה זיעה על בטנתה של מגבעת צמר".
מי שהצליח לדמות את הצבע או להריח את הריח שיקום, אבל זה כל כך יפה…

בסיטקה החיים מתנהלים ביידיש. בכל פעם שדמות משתמשת בביטוי ב"אמריקאית" זה מצוין במפורש, אחרת ההנחה היא שהשיחה מתנהלת ביידיש. יש גם הרבה ביטויים ש"נשארו" ביידיש וכמה דברים ששייבון המציא (כמו חברת הסלולרי "שויפר" שהופכת שם נרדף לטלפון נייד.גדול.) הייתי די גאה לגלות שעקבתי ביידיש שאין לי אחרי כל הביטויים, בעיקר כשמצאתי את מילון המונחים שיש בסוף הספר, לטובת קוריאנו שאינם דוברי מאמע לושן.

חסידי ורבוב בהלוויית מנדל שפילמן
יצויין שקראתי את הספר בעברית אבל חלק מהזמן הצטערתי על זה, וניסיתי לדמיין מה היה המקור האנגלי של המשפטים. זה קרה לי קודם באופן אפילו יותר קיצוני  עם "הכל מואר" של ג'ונת'ן ספרן פויר. פויר ושייבון משתייכים לאותו דור ולמין חבורה של סופרים יהודיים אמריקאים חדשים, ואני בהחלט רואה קירבה מסוימת בכתיבה שלהם. לעומת הדימוים המורכבים של שייבון, החריצות והייחוד הלשוניים של פויר הם יותר ברמת המילה ופחות ברמת הצירופים והדימויים, בבחירה שלו במילים לא שגרתיות או בשינוי חריג של זמן או גוף. אצל פויר החידושים הלשוניים מושמים בפיהן של הדמויות – אלה אנשים שמדברים באורח יוצא דופן, ואצל שייבון הביטויים המפעימים הם בתיאוריו שלו, המחבר, בעוד הדמויות נשמעות רגילות למדיי. כלומר, חוץ מהעובדה שהן כאילו-מתורגמות מיידיש.
זה עוד אחד מהספרים שגורמים לי לרצות לשבת לכתוב מיד, אבל גם לפחד שלעולם לא אוכל לכתוב ברמה שמתקרבת לזה, ספר שיגרום לכם לשנוא יהודים אם אהבתם אותם ולאהוב אותם אם שנאתם אותם וסביר להניח שאת שניהם יחד.

ובלי שום קשר, שני בלוגים שכדאי לכם לבדוק, האחד הוא של ידיד היקר שמעון שכבר תיכף חוזר מאבוג'ה, אבל עד אז הוא כותב בלוג מבריק

והשני הוא בלוג מתכונים – אחת הבלוגריות המפורסמות ברשת אולי- מופת של עיצוב וארגון, והמתכונים…

פורסם בקטגוריה בלוגרול, כללי, ספרות וספרים | עם התגים , , , , , | 6 תגובות

מוסיקה ומעברים

כל פעם כשאני שומעת את "מיגל" או "עם הגב" של עלמה זוהר מיד עולה באפי תערובת ריח של אבק, סיד ושמש.

אני נוטה לקנות דיסקים בתקופות של מעבר דירה. איכשהו הבלגן האטומי, הריח של קרטונים משומשים, צבע טרי ואבק והמעשה המונוטוני של אריזה, צביעה וניקיון כנראה מעוררים בי את הצורך ליותר מרדיו, או פשוט למוסיקה בלי שום דבר שיזכיר לי כמה שעות עוברות.

בשנה שעברה היו אלה עלמה זוהר, כאמור, ארז לב ארי ודיסק הפיוטים של אהוד בנאי (מי שמרגיש שדרושה כאן התנצלות – אני מתנצלת… ) שהעבירו לי את הדירה ואת הבאסה בסבבה.

השנה התחלתי לארוז מוקדם מדי, בערך לפני שבוע וחצי, וכל פעם שאני מפלסת לצורך העניין כמה שעות הבלגאן בחדר שלי מתעבה ומסמיך ואני מפסיקה ומדחיקה.

לפני כבר יותר מחודש, הלכתי לתו השמיני לקנות לעצמי את "לילה כיום יאיר" של אביתר בנאי. מסיבה ממש לא ברורה התפדחתי ממיכאל שעמד בקופה, וכשהוא שאל אם זה למתנה אמרתי שכן (מתנה לעצמי, מה רע?) לתדהמתי הרבה הוא השאיר את הדיסק שבחרתי על הדלפק התכופף והרים מאחוריו דיסק עטוף, הורה לי לבחור צבע לסרט, ובעודי בוהה בו בהלם בלתי מוסתר, הכניס את הדיסק לשקית. ביררתי איתו את העניין והוא הסביר לי שזה פשוט חוסך להם זמן. כו-לם קונים אותו במתנה. וזה הדיסק היחיד שיש להם איתו את ההסדר הזה. בכל אופן, הבוקר, בהיותי במרכז העיר הטרחתי את עצמי ל"תו השמיני" לחפש את הדיסק החדש של חם ומחמם בום. גילוי נאות: עשיתי את זה גם לפני שבוע והדיסק עוד לא הגיע. הסתובבתי ולא מצאתי. עשיתי סיבוב כללי. נתקלתי בכל מיני דברים מרגשים כמו אריק קלפטון אנפלאגד שגדלתי עליו בקלטת(!) שהקלטתי מדוד שלי בטייפ שקיבלתי לבת מצווה. ודיסק משולש של שלושה תקליטי מערכונים של שייקה אופיר – שאותו הבטחתי לעצמי לקנות כשיהיה לי כסף- כולל התקליט האפור שהיה לנו בבית עם המערכון על ציונה והעין המקולקלת והמורה לאנגלית (ומי שלא מתחיל עכשיו לדקלם "המלט יא אבני" – שזה רובכם – אין בו שמץ תרבות) שנשמע בדיוק אבל בדיוק כמו הרב שעבדתי איתו בדרום אפריקה.

חמיד טייק יור נוז אאוט אוף יור פינגר

יש גם איזה מארז וודסטוק מרובע עם דיוידים וכלמיני הפתעות שאני אבקש מהנכדים שיקנו לי פעם.

בכל אופן, בסוף מצאתי את הדיסק של חמומחמם בום "גשמים שעוד יירדו" ואחרי עוד סיבוב אספתי גם דיסק כפול של החלונות הגבוהים עם דיסק שני מלא בשירים בכל מיני שפות וביצועים בהופעות חיות. חוצמזה הוא עלה 39.90 ₪. אח, התו, התו. ואז בעודי עומדת בקופה ואילן בכבודו ובעצמו עושה לי חשבון, עלעלתי לי בדיסקים שעמדו על הדלפק ואילן אמר שאם אני מוצאת משהו שאני רוצה מאלה – אשלם עליו עשרה שקלים פחות מן המחיר הנקוב. "מין יום כזה", ככה הוא אמר. אז לקחתי לי גם את האנפלאגד של אריק (29.90, רק היום), לחדש ימי כקדם. ואז הבחנתי מאחורי הדיסקים העטופים מראש (עדיין אביתר בנאי) בשלט המספר שהתו השמיני עובר!! אז שאלתי מה העניין ואילן לקח אותי להראות לי את המקום החדש(!)

תשמעו, אין דברים כאלה.

מעבר לפינה מהחנות הישנה, שמאי 16 – זה במין סמטה שיוצאת מרח' שמאי אבל רואים את זה מהכביש – מין רחבונת קטנה (עם מקרן ומסך שעוררו את סקרנותי) מעלית שקופה לנכים, ולמטה – קומה רחבת ידיים, עצומה ממש שמשתרעת מתחת לכל הבניין – כך אילן, מחופה פרקט – שאליה יעבור המקום המהמם הזה ממש בשבוע הבא! יהיו שם מחלקות למוסיקה קלאסית ודיוידי, וכל מה שלא היה בחנות הקטנה. וגם הופעות חיות (מישהו אמר "האוזן" בתל אביב?) ומה לא.

מקדש מעט, בינתיים

מי אמר שאין תקווה בעיר הזאת.

בואו רק נקווה שההתרחבות הזו של החנות האהובה וחסרת המתחרים תעלה יפה יותר מהניסיונות הקודמים.

אז בעוד הדיסק של חמומחמם בום מתנגן לו בלופ ברקע, תנו לי להתמוגג קצת.

אם לא שפר עליכם גורלכם וטרם שמעתם את או על הלהקה הנהדרת הזו – תשלימו מיד פערים.

לפני שנתיים הייתי בכל הופעה שהיתה להם בירושלים, והשנה הייתי בהופעת העשור בגן הפעמון, כך שרוב השירים בדיסק החדש מוכרים לי ברמה כזו או אחרת. אני חייבת לציין את היכולת המדהימה של יוסי סוויד לכתוב שירים מנקודת מבט של בחורה או אשה, בשני השירים הכי מרגשים באלבום – "למה השמש" שהיה גורם לי לפרוץ בבכי בכל פעם שהשמיעו אותו ב88, ו"רני עקרה" המצמרר, שהעלה לי דמעות בעיניים גם עכשיו בדיסק (תמיד מוזר לי לקפוץ ולרקוד בהופעה עם השיר הזה, אבל איכשהו ככה זה קורה ואולי זה חלק מהקטע).

אני ממש מקווה שיש מישהו בהיכון עם עותק לתת לליאונרד כהן כשהוא מגיע לכאן כי "חזור אלי" הוא עיבוד לא פחות מגאוני ל"lover come back to me" בעצם עכשיו כשאני כותבת את זה נראה לי ששמעתי איפשהו שהוא כבר שמע את זה.

בכל אופן – עכשיו אני מוכנה ל"מסיבת הארגזים" שכינסתי הערב, ובה אמורות להגיע חברות ולהתגבר על מלאכת האריזה. הבירות במקרר.

פורסם בקטגוריה בלוג, בלוגרול, כללי, מוסיקה | עם התגים , , | כתיבת תגובה

פוסט פורים מהבוידעם

לפני די הרבה שנים (6 אם אתם מתעקשים) עבדתי פה ושם (בערוץ שכבר לא קיים, אם אתם מתעקשים) ונתבקשתי לכתוב, לצורך עדכון תסריטאית באחת התכניות באקטואליה תנ"כית, ותוך ניצול יכולותיי הקונקורדנטיות (סליחה, הייתי חייבת… ) כמה סיפורי נשים מהתנ"ך בלשון העם ובליווי ציטוטים. איכשהו מה שכתבתי על אסתר שרד את פגעי הזמן וזכרונות של כמה מחשבים מאז ועד היום, והוא רלוונטי מתמיד.וזה עוד בטרם היות הריאליטי, מי היה מאמין…

          המלך אחשוורוש זרק את ושתי ועכשיו הוא מחפש מועמדות לתפקיד המלכה החדשה.מועמדות מתאימות לא צריכות לעשות כלום, הפקידים שלנו כבר ימצאו אתכן.( "ויפקוד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו ויקבצו כל נערה בתולה טובת מראה אלשושן הבירה אל בית הנשים על יד הגא סריס המלך שומר הנשים ונתון תמרוקיהן"', אסתר ב' ג' ).

 גיבורת סיפורנו היא אסתר,  אחייניתו של מרדכי בן יאירהימיני, הגדלה אצלו כבת.  היא נלקחת לבית המלך עם השמע הפקודה ונושאת חןבעיני סריס הנשים "ויבהל את תמרוקיה ואת מנותיה ולתת לה ואת שבע  הנערותהראויות לה לתת לה  מבית המלך וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים" (אסתר ב' י"א ). אסתר מתבלטת ביופיה ובמידותיה בבית הנשים וגם באודישן אצל המלך, והיא נבחרת להיות הכוכבת הבאה של בית המלוכה ("ובהגיע תור אסתר בת אביחילדוד מרדכי אשר לקח לו לבת לבוא אל המלך לא ביקשה דבר כי אם את אשר יאמרהגי סריס המלך שומר הנשים ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה" אסתר ב' ט"ו ) . כמובן שבשלב זה אין איש יודע את מוצאה האתני.

אסתר ופרשנדתא בימים יפים יותר.
בעוד אסתרמתאקלמת בארמון מרדכי דודה מצליח להתברג אל ספר הזכרונות של המלך כשהוא מציל אותו(די באקראי, יש לומר, ) מהתנקשות בידי שני שומריו, אך במקביל מסתכסך עםהמאמי התורן של המלך –  המן בן המדתא האגגי (רעש, רעש, רעשנים) . ("וכל עבדיהמלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן כי כן ציווה לו המלך ומרדכי לאיכרע ולא ישתחווה" אסתר ב' ב' ). האגגי מתרגז ומחליט להשמיד את כל היהודים. המלך מאשר בלי להניד עפעף. עפעפיים אחרים מתעוררים לשמע הבשורה – עפעפיההענוגים של אסתר, זוכרים? המלכה החדשה עם הזהות הלאומית המודחקת.

הה! הייתם רוצים, המלכה חיה בסרט, אין לה מושג, רק מרדכי מתחיל להשתולל, ללבוש שק ולעשות בושות. בירור חשאי קצר מצד הוד מלכותה ("ותקרא אסתר להתך מסריסי המלך אשר העמיד לפניה ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה" אסתר ג' ה' ) וכל הסיפור מתגלה. כאן גם המלכה נגררת לדרמטיות (דרמה קווין? אתם אמרתם…), מכריזה על שלושה ימי צום לפני שהיא תתייצב לפני המלך מבלי שקרא לה. דוגרי? יש לה אומץ. או שאין לה שכל. האמת שבלי לחץ (פיזי?) מתון מצד דוד מרדכי זה לא היה קורה. המלך ניאות לקבל אותה למרות שלא תיאמה עם פקידת הלו"ז, והיא מזמנת משתה לו, לה ולהמן (שוב, אתם אמרתם. ) "אם על המלך טוב יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו" (אסתר ד', ד' ) ובמשתה? נכון! שום דבר מלבד הזמנה לעוד משתה. נון-אייטם.

בין משתה למשתה מספיק המן לתכן תכניות ואף להקים עץ ארגונומי לתלייה אפקטיבית של מעצבנים נבחרים, ע"ע "וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך" (אסתר ה' י"ג ). וגם להתבאס קשות מהיציאה היצירתית שלו  עצמו בתשובה לשאלה "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו" (אסתר ו' ו' )  הוא פשוט הניח שמדובר בו. ביג מיסטייק.

בקיצור, עוד לא הספיק להתאושש, נפלו עליו עם המשתה הזה של אסתר. כמעט שכח. ופה – דרמה "איש צר ואוייב המן הרע הזה" (אסתר ז' ו' ) וכאלה. עוד אי הבנה או שתיים והמן מוצא את עצמו תלוי על העץ שהכין, בליווי עשרת בניו, ואסתר בתפקיד פטריוטית היום באה לפני המלך "כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי" (אסתר ח' ו' ).  אסתר ומרדכי מקבלים אישור לעשות מה בראש שלהם (המלך? הוא טבעת-חותם גומי ) הורגים כמה מאות פרסים והעיקר – מורישים לנו את פורים – החג הכי מופרך בלוח השנה. יחי המלך!

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , , | 3 תגובות

חלק ב’ – טוב, אז מה הסיפור עם הקטניות האורגניות? (ואז הפוגה בפלצנות…)

ובכן, מעשה שהיה כך היה:

לפני זמן מה הוזמנתי לסעודת שבת אצל ידידי היקר שמעון ונתבקשתי להביא סלט. בהיותי, מלבד פדלאה, גם שונאת ירקות מושבעת (זה פשוט לא אוכל. נקודה) אני נוהגת לשים בסלטים שלי כלמיני הפתעות שישכיחו ממני (ומשאר הסועדים, אם כי בד"כ זה לא מטריד אותם, אם הם ביקשו שאביא סלט… ) את העובדה שמדובר בירקות רחמנא ליצלן. ובכן, בעודי משוטטת בסופר נפלו עיני על קופסת פלסטיק ובה "נבטוטים". שם מטופש למדי, אך נראה היה שמדובר בבריות קטנות וחביבות (אברי גלעד הגדיר אותן פעם ביעילות "חומוס שנבט, שעועית שנבטה, עדשים ונבטו" וגו' ) בכל אופן מאחר וכשלתי למצוא פקאן סיני, או כל דבר אחר שכולל סוכר, שבתי אל מקרר הירקות ונטלתי קופסה של נבטוטים, אך בעודי מניחה אותה מעדנות בעגלתי צצה בראשי השאלה המטרידה – למה שאשלם ממון רב על הבריות החמדמדות אם אני יכולה לבטח להכין כאלה בבית לבד?

נזכרתי גם באחת שחלקתי איתה חדר בורנאסי שנהגה להנביט שעועית מאש מתחת למיטה. חשבתי אז שזו בהחלט אחת ההזיות, אבל גם השתכנעתי לאכול את זה (עם צ'פאטי!) וזה היה לא כל כך רע בכלל. בכל אופן – אם מתחת למיטה מעופשת בהודו אפשר – אפשר בכל מקום.

אצתי רצתי אל מורי ורבי הרב גוגל שליט"א, וחיפשתי כיצד מנביטין קטניות. נטלתי גרב ניילון ישנה (באמת! זה מה שהיה כתוב!) צנצנת קפה ריקה, ומעט מתערובת החמין של שופרסל שעברה לארון שלנו עוד מהדירה הקודמת של השותפה, שמתי במקום חשוך (קטניות הן בריות פולניות ביותר, אוהבות לשבת בחושך, אחרת הנבטים שלהן יוצאים מרירים), וקיויתי לטוב. בהוראות היה כתוב שצריך להחליף להן את המים פעמיים ביום (ושאפשר להשתמש במים להשקות עציצים. גיב מי א ברייק! איזה עציצים משקים פעמיים ביום?!) ולפי הטבלאות נראה היה שהקטניות שברשותי אמורות להתחיל להצמיח  נבטים חינניים כעבור יומיים- שלושה. למרבה ההפתעה אכן זכרתי לשטוף אותן פעם-פעמיים ביום, אבל עבר יום, עברו יומיים, עבר שבוע ו—כלום. אז החלטתי לא להתייאש אבל כן להיכנע להוראות שבאתר שהסבירו שקטניות הסופר המצויות עוברות ריסוס וטיפול בחום ושאר מרעין בישין ולכן לא יצלחו להנבטה, (חוצמזה שגם עלמה אמרת שקטניות- רק אורגניות) ובדרך לעבודה עצרתי בחנות האורגנית הקרובה (נראה לכם הגיוני שדוקא בחנות האורגנית אין רבע מקום להחנות אופניים?!) והרגשתי נורא מגניבה לדווש על אופניי כשבסל המטען מונחות להן שעועיות העונות לשמות האקזוטיים "אזוקי" "מאש" וגם סתם עדשים וחומוס עם פוזה אורגנית חמורת סבר. חזרתי הביתה, המרתי את הצנצנת בקופסת פלסטיק מרווחת (סתם אינטואיציה) ואת הגרב במגבת מטבח, והתחלתי מחדש.

עברו יום-יומיים-שלושה-שבוע ו—כלום. ובכ"ז החלטתי להמשיך ולא להתייאש. לאט לאט החלו הקטניות להתבקע, ואף להצמיח ראשיתם של נבטים.  החשד שלי הוא שמדובר במזג האויר הירושלמי החורפי שגרם לנבטים להתמהמה כל כך (ולכן אם יש- אני ממלאת מים פושרים) . בסוף אחרי איזה שלושה שבועות , אולי אפילו יותר, התייאשתי, הוצאתי את הקטניות, שטפתי אותן במים קרים, סיננתי ושמתי במקרר. אכלתי אותן עם קוסקוס והיה בסדר, לא יותר מזה. עכשיו הן מחכות במקרר שאיזה שותפה תשים אותן בסלט (לא יקרה). באופן כללי – נראה לי שאין הצער שווה בנזק המלך (ומשק המים הישראלי) זה נחמד וקרנצ'י ומאד מאד בריא, אבל לוקח ה-מון זמן וה-מון מים. אה, וגם מסריח בדרך. לשיקולכם.

ולאלרגים שבכל זאת שרדו עד כאן – מבטיחה שהפוסט הבא יהיה על ספרים או משהו, פחות ירוק והזוי…

קטניות שחלקן קצת נבטו

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

הנה זה בא!

לכל אוהדיו ומוקירי זכרו של הבלוג הקודם שלי ולאחר תקופת צינון ונחיתה במציאות הישראלית הנשכנית, הנה אני חוזרת.

בניגוד לבלוג הקודם החיים שלי עכשיו הם טיול ארוך במחוזות השגרה, אולי לכן לקח לבלוג הזה כל כך הרבה זמן לנבוט (לא, לא אמרתי להבשיל… ) אין לו הגדרה קוהרנטית ולא נושא מוגדר, סביר להניח שיהיו בו הרהורים וקשקושים על דברים שאני עושה או קוראת (או לא מצליחה לעשות או לקרוא).

בזמן האחרון גם נהיו לי יותר ויותר הרגלים ירוקים, שכוללים בין השאר רכיבה על אופניים שהיא זמן טוב לדברים להתנסח אצלי. אולי גם הייתי צריכה איזה תירוץ, וכל הירוקת הזו היא בהחלט תירוץ טוב לטרוד בו את קהל הקוראים, הי, זה לא אני, זה כדור הארץ… אז חדל התנצלויות – הנה אני מתחילה 

איך הפכתי מפדלאה אידיאולוגית לקטניה אורגנית – חלק א'

כל חיי הייתי פדלאה. אמא שלי תמיד הגדירה אותנו "משפחה א- ספורטיבית בעליל", ורובנו חסינו בצל ההגדרה המנחמת (בסיועם של גנים משובחים ככל הנראה). תמיד שנאתי לרוץ, מעולם לא הצלחתי לפתח סיבולת לב ריאה, ובאופן כללי כל מה שקשור בפעילות גופנית משעמם אותי למוות. לפעמים בתקופות חשוכות במיוחד שבהן איכשהו נהיה לי מנוי לחדר כושר, הצלחתי לשכנע את עצמי שלשחות זה לא כל כך נורא. והיה גם אחד, אקס מיתולוגי ופנאט של כושר ובעיקר של אופניים, שרכב מכל מקום לכל מקום בירושלים-הרים-סביב-לה-וגם-באמצע, ורק עשה לי אנטי יותר גדול לכל העסק. (אם כי בדיעבד כלמיני מידע אזוטרי כנראה חילחל בכל זאת, וכשהגיעה שעתי לא באתי חסרת ידיעות בתחום לגמרי…). 

 אבל איכשהו כעבור שנים לפתע הפכתי בעצמי לרוכבת אופניים.איך זה קרה? אין לי באמת תשובה לשאלה שבכותרת, אבל נראה שזה בעצם מעצלנות. עברתי דירה למקום נהדר בקטמון, שמגיעים אליו בדיוק שלושה קוים: 24, 22, ו13. הסיבה שלא שמעתם עליהם, (אלא"כ אתם גרים ברח' הפלמ"ח) למעט 13 אולי, היא שהם נוסעים משומקום לשומקום והתדירות שלהם איומה. בכל אופן לעבודה שלי בתלפיות, להורים (ולטרמפ לבאר שבע) בבקעה וללימודים בכמעט-מרכז העיר- הם לא מגיעים. אז אחרי כמה חודשים של צעידה גמלה בלבי החלטה לקנות אופניים. לא יאומן.

מאותו רגע התחלתי לבלוש אחר כל זוג אופניים שעבר או חנה בטווח ראיה (וסליחה לכל הרוכבים והרוכבות שחשבו שאני עושה להם עיניים) פינטזתי לי על אופניים חינניים ירוקים/סגולים/אדומים עם רמה נמוכה וקוים מעוגלים, ובסוף מצאתי לי ב"יד2" אופני הרים אפרפרים משומשים ומצ'וקמקים כדבעי בסכום המרהיב של 200 ש"ח. הבחור שמכר אותן קבע להיפגש איתי במוסך בתלפיות (קרוב לעבודה), חוויה טראומטית בפני עצמה. אחרי שהוא והמוסכניק התאוששו מהעובדה שמדובר בבחורה שקונה את האופניים ושכן, הם במידה שלי ואפילו קצת נמוכות לי, מה לעשות, החלו השניים כנראה לשגות בדמיונות רומנטיים והציעו לי לשים "סלסילה כזאת מקדימה" כמו בתל אביב. הבהרתי להם שפה זה לא תל אביב עם הסיטיבייק החמודות שלה, ושבירושלים הסטייל השולט הוא ארגז פלסטיק ירוק של תנובה מאחורה. התרשמו החברים, התנחמו בעובדה שלפחות לא יגנבו לי אותם כי הם נראים לא משהו, מילאו לי אויר בגלגלים שלוש פעמים, שימנו את כל מה שאפשר היה לשמן פעמיים, ושילחו אותי לדרכי.

 

 מירי מסיקה על אופניים בעיר שטוחה יותר

 

 

מסקנות ביניים וטיפים לרוכב/ת הטירון/ית

אז לרכב על אופניים בירושלים זה חתיכת חירוף נפש.

קודם כל הטופוגרפיה בעיר הופכת כל רוכב או רוכבת להארד קור מטורף. זה אומר להגיע לכל מקום עם רצח בעיניים.

שנית – הנהגים – ואני בטוחה שבשאר הארץ המצב לא באמת טוב יותר – כל יום יש לפחות אחד או אחת שכמעט מורידים לי איזה איבר חיוני, מה שגורם לי בהרבה מקומות לרכב על המדרכה. לא אידיאלי אבל בטוח הרבה יותר. הכי גרועים הם כמובן נהגי המוניות, שגם כנהג רכב לא נעים להיות בסביבתם, אבל כרוכבת אופניים יש לי התחושה שהם רואים בכל רוכב אופניים איום מיידי וספציפי על הפרנסה שלהם. חלקם אפילו מאטים לידי, כאילו, מה אתה מצפה, שאני אעזוב הכל ואעלה על המונית שלך עכשיו?

לוקח זמן למצוא את המסלול האידיאלי לכל מקום – זה בד"כ המסלול עם הכי פחות עליות, אם כי כבר יצא לי להוסיף עליה די קורעת למסלול כדי להימנע מרכיבה ברחוב מגעיל במיוחד מבחינת הנהגים כמו פייר קניג למשל.

חוצמזה יוצא לי כרגע על כל שבועיים של רכיבה שבוע של אי רכיבה אם מטעמי לו"ז ואם מטעמי מזג אויר (ואחרי מעט ימי הגשם שהיו אני נהיית חולה ושוב לא יכולה לרכב..).

טרדה נוספת שעליה עוד לא מצאתי (וכנראה אין) דרך להתגבר היא עניין הבגדים והזיעה. התחלתי לרכב אחרי הקיץ, כך שהמצב לא נורא, אני מגיעה ללימודים עם חולצת רכיבה (חולצה טרמית מייד אין נפאל או סתם טישירט קצרה) ואחרי מבטים מזועזעים מהעוברים והשבים (לא קר לך?!) עד סוף השיעור הראשון נהיה לי קר ואני יכולה ללכת להחליף לבגדים נורמליים, וכנ"ל בעבודה, אבל תכל'ס זה די ווג'ראס.

ויש ציוד גם שהוא חשוב וחיוני (והרבה רוכבים מוותרים עליו שזו סכנת נפשות!) זה כולל:

קסדה

פנס מנצנץ אדום מאחור (נשלף, שמים בתיק שלא יגנבו)

פנס קבוע לבן מקדימה (כנ"ל)

מחזירי אור בגלגלים

ולמהדרין:

סרטים מחזירי אור על זרוע ורגל נגדית (לי יש את אלה שחילקו בצבא, זה טוב גם להחזיק את השוליים של המכנס שלא ייקרעו מהפדאל, אם כי הכי יעיל להכניס לתוך הגרביים. נראה כמו גג לילד המפגר אבל עובד… )

מעיל רוח בצבע זוהר

משהו לצואר כי קר ברוח

ואחרי כל זה – כדאי להחזיק בסל של האופניים שקית (רב פעמית כמובן, לי יש כאלה שוות של פלצנים, אבל אלה של הסופר הן סבבה) כדי לשים בה את כל הנ"ל כשכבר מגיעים לאן שזה לא יהיה ולקוות שיהיה איפה להשאיר אותה…

זהו בינתיים, תעכלו, הקטניות יגיעו בהמשך.

פורסם בקטגוריה אופניים, בלוג, בלוגרול, חדש, כללי, תחבורה | עם התגים , , | 6 תגובות