על כתיבה, אי-כתיבה ו"שירה" של עגנון

ובכן, בימים אלה, כלומר מזה הרבה מאוד ימים, אני עוסקת במרץ בלא-לכתוב עבודות סמינריוניות. ועוד כמה עבודות לא סמינריוניות גם. יש עוד כמה דברים שאני לא כותבת (נגיד רומן, אבל גם שירים) אבל פחות באינטנסיביות.

לעומת זאת יצא לי לקרוא לא מעט. כלמור יותר מכשאני כן כותבת או כשאני לומדת או אולי לא יותר.

בכל אופן אני קוראת בימים אלה את "שירה" של ש"י עגנון (זה אחרי שהתחלתי את "פרא אציל" של דודו בוסי אבל איבדתי אותו בארגזים כשעברתי דירה. הוא נמצא ואשוב אליו כשאסיים את זה… ) . זה מאד משמח כי הוא כבר הרבה שנים ברשימת הקריאה שלי, וחוץ מזה מגניב להיות במועדון המצומצם של אנשים שאשכרה סיימו לקרוא רומן(ים) של עגנון ולא רק את "תהילה" ו"האדונית והרוכל" שלומדים בתיכון. שמהבחינה הזו אני בסדר ואפילו מתעלה על עצמי כי זה יוצא שני רומנים בשנה, אחרי שאת תמול שלשום קראתי כבר לפני כמה חודשים (אבל זה לא חכמה, הייתי חייבת אותו לקורס).

בכל אופן אני כבר במחצית הספר, ומה אני אגיד לכם, עזבו אתכם מסיינפלד, עגנון הגאון היה שם הרבה קודם. זה ספר על שום דבר. עד כה כל הספר הוא על מה הרבסט לא עושה. כלומר על איך הוא לא-כותב את הספר הגדול שלו על קבורת העניים בביזנטיון (או שזה הספר הגדול שהוא כן פרסם לפני שנים רבות ומאז לא מצליח לכתוב עוד אחד?) הוא אפילו לא כותב מאמרים ואז הוא מחליט להפסיק (לא) לכתוב את הספר שלו ו(לא) לכתוב במקום זה מחזה. ובינתיים הוא פוגש אנשים שונים ומהרהר על רעיו הפרופסורים (לחלקם שמות חינניים במיוחד כמו בכלם ולמנר) ומקבל מהם כל מיני רמזים על זה שהוא לא כותב ושכדאי שיפרסם משהו, ואי שם בין החלק הראשון לשני הוא פתאום מפרסם מאמר, אבל מיד שוקע שוב לתהומות אי הכתיבה שלו, מלווה בהרבה סיגריות וקהוה.

560 עמודים של חוסר מעש

ויש לו שתי בנות גדולות ואחת קטנה ואשה טובה ומוצלחת שהוא לא מבין, אה, ויש את שירה. שירה היא אחות בבית החולים שבו נולדה בת זקוניו של הרבסט בתחילת הספר, ואיתה יש לו איזה עניין ממש בהתחלה, אבל במהלך כל שאר הספר עד כה הוא גם עסוק בלא לשכב איתה. כלומר הוא בא והם מדברים והיא דוחה אותו והוא חושב עליה ומנסה לא לחשוב עליה ולא להגיע אליה וכו' וכו' וחוזר חלילה. ויש עוד אנשים שעוברים ובאים ומטריחים את הרבסט במיני עניינים. וזהו. והספר לא משעמם. 

אני גם חייבת להביע את תמיהתי הרבה על כל אותם הורים שקראו לבנותיהם "שירה" על שמה של אותה דמות, ואף לחשוד בהם שלא קראו את הספר אלא הניחו שאם עגנו טרח לכתוב ספר של 520 עמוד ולקרוא אותו על שם אחת הדמויות ודאי כדאית היא שיקראו על שמה בנות. אבל אולי יש עוד טוויסט בעלילה שעוד נכון לי.

ימים יגידו.

 

עדכון: החלטתי לא לחכות עד שאסיים לקרוא את הספר כדי לפרסם את הפוסט, אבל בינתיים התמהמהתי והתקדמתי בספר. לא הרבה השתנה (שירה עברה דירה! והרבסט לא-מבקש את הכתובת שלה, ואז מבקש ואז מוחק, ואז שוב מחפש. וחוזר חלילה) ואני עדיין לא כתבתי עבודות.

אגב, אומרים שפרופ' בכלם הוא יוסף קלוזנר, אם מישהו יודע על עוד הקבלות של דמויות עם אנשים אמיתיים תגידו, אני סקרנית.

עגנון ואצ”ג. (או וולטפרמד ולמנר)

וסיימתי את "פרא אציל", ספר קצר, חזק ומטלטל.

האתגר המונומנטלי הבא: "ימי צקלג" של ס. יזהר. אני לוקחת עליו קורס באוניברסיטה השנה, אם כי גידי נבו המרצה לא נתן את התחושה שחייבים לקרוא אותו לשיעור, ואפילו התעכב הרבה על זה שזה לא באמת אפשרי (הוא עצמו כתב דוקטורט  על הספר, והיתה עוד בחורה בכתה שאמרה שקראה אותו בקיץ, אבל לא הצלחתי לתפוס אותה אחרי ולתחקר אותה על כך). בכל מקרה זה ייקח עוד זמן ועד אז אני מקווה לקרוא כמה דברים יותר קריאים (המלצות – קדימה).

היו בטוב,

והגיבו נא! (כאן!)

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, ספרות וספרים, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על על כתיבה, אי-כתיבה ו"שירה" של עגנון

  1. שלומית הגיב:

    פעם, לפני הרבה הרבה שנים, כתבתי עבודה סמינריונית על שירה, וכמוך הרגשתי חויה עצומה של כניסה למועדון מצומצם מאד – מועדון קוראי שירה.

    בניגוד אליך אני חושבת שהמון דברים קורים שם.
    ניתחתי את שירה לאור התיאריות של וויניקוט – על בניית הזהות של הילד, חפצי מעבר, אם שאינה טובה דיה, והראיתי איך מנפרד הרבסט מוצא בשירה ובאישתו דמויות אם.

    אלמלא אבדה העבודה, ואלמלא נמחק אותו המחשב הייתי יכולה לשלוח לך את העבודה.

    חבל על דאבדין וכו'.

    אהבתי

  2. עמית הגיב:

    טוב, אם את במועדון, אני הולך וקונה לי שירה לפני המילואים (פוי) כדי שגם אני אהא נמנה על חברי אותו המועדון.

    אהבתי

  3. רומי הגיב:

    את נפלאה. תמשיכי! שבת שלום

    אהבתי

  4. גיתית הגיב:

    עשית לי חשק גדול לקרוא- זה יצטרף לשאר הספרים בהמלצתך…
    מחכה לסקירה עם סיום הקריאה:)

    אהבתי

  5. עובר אורח הגיב:

    הגעתי לבלוג כשחיפשתי דבר מה שקשור לעגנון ולשירה. נהניתי לקרוא.
    אגב, האם מותר לשחוט כאן פרה קדושה? היתכן ש…..עגנון מוערך יתר על המידה? האם עגנון יוותר "עגנון" גם בעוד 20 שנה? אולי בעוד 30 שנה הוא יהיה סוג של ברדיצ'בסקי (כלומר, כותב מוכשר שאפחד לא קורא)?

    אהבתי

  6. אורי הגיב:

    תמיד מעודד שיש שותפים ל(אי) כתיבת הסמינרים !

    נתראה בשיעור שירה ? …..

    אהבתי

  7. יצחק הגיב:

    האם כאשר אנחנו עושים את שאנחנו עושים זה יותר אמיתי
    מכשאנחנו לא-עושים את שאנחנו לא-עושים?
    ההימנעות, הנסיגה, החלל הפנוי יכולים להיות וואקום
    או המקום בו היצירה מתאפשרת.

    ותגובה/שאלה לשלומית (תגובה ראשונה בפוסט הזה):
    האם תיבת [וכו'] מרפררת מעבר לציטוט התלמודי?

    אהבתי

  8. לאה הגיב:

    עכשיו לא נעים לי לספר שהשתעממתי כשקראתי את שירה. מן סוד כמוס כזה.

    אהבתי

  9. רעות הגיב:

    למה לא נעים לומר?
    לא רק שהשתעממתי מהספר, גם לא נותר לי ממנו דבר מלבד תחושת החמצה
    קראתי שעגנון כלל לא סיים את הספר, לא התכון לפרסמו (עדיין), ואיזשהו סוג של תאוה (בצע? פרסום? געגוע?) הביאו את ביתו לערוך את הספר ולפרסמו
    לדעתי זה משהו שאמור היה עוד לעבור עריכה משמעותית

    אהבתי

  10. שירה הגיב:

    הי,
    לי קוראים שירה, כי כשאמא שלי היתה בהריון אבא שלי קרא את הספר והתאהב בדמותה.
    וגם אני תהיתי לפעמים על כך.
    בכל אופן, במאמר הבא יש נסיונות להקבלה בין שירה ודמויות נוספות לאישים מחייו של עגנון:
    http://www.haaretz.co.il/literature/1.1178941

    שירה

    אהבתי

  11. קובי פרל הגיב:

    אני משער שמועדון 'קוראי שירה' רחב במידה רבה ממועדון 'מסיימי שירה', כשהאחרון מאוכלס בצפיפות ביחס למועדון 'מסיימי שירה ללא שהוצרכו לדבר', מועדון אקסקלוסיבי לו זכיתי להתקבל רק היום.
    קריאת הספר ארכה לי לפחות חודשיים שבהם נלחמתי עם עצמי לקרוא עוד עמוד ועוד עמוד עד למטרה הסופית, שהייתה בעיקרה ההצטרפות למועדון. הנאה גדולה לא הייתה, אבל רווית נחת דווקא כן.

    ** ספוילר **
    באשר לעלילה, פחותה ככל שהייתה, מרתק מכל היה הכיוון שבחר עגנון לסיום.
    הייתי "סוג של" מרוצה מהסוף המקורי של הספר, זה של החיים הבורגניים של מנפרד בצד אשתו. מעולם לא רציתי שמנפרד יעזוב אותה ואת משפחתו לטובת שירה (מה גם ששירה עצמה הסכימה אותי). מנגד, האובססיה העגנונית שמשכה אותי עד לעמודים האחרונים, נבעה מתקוותי שד"ר הרברסט סיים את הספר על קבורת העניים בביזנטיון. אני משוכנע שהישג זה היה חשוב להימנו עשרות מונים מאשר החיים לצד שירה, גם אם השעמום וחוסר הסיפוק גרמו לו לחפש הנאות במחוזות אחרים.
    ** ספוילר **

    בכל אופן, המשותף לספר זה וסיינפלד וה"חייל האמיץ שוויק" ו"ילדי הסקויה" (החדש יחסית) הוא שבאף-אחד מהם לא צריך להגיע אל הסוף כדי ליהנות, כי העניין האמיתי הוא לא בהתרחשות אלא בין לבין. באווירה, בסיפורים הרכילותיים הקצרים ובפסקאות הגאוניות שמעתיקים לקירות הוירטואליים – של המוזיקאית המחוננת, הצייר העני, האחות המסורה, כי כל דמות "אייקונית" שכזו וכל דמות פשוטה שכמותנו, תמצא לעצמה פיסקה בספר הזה שהיא רק שלה. וברגע שמצאה את השורות הקסומות, היא יכולה לעשות pause ולא לחזור לקרוב בספר לעולם.

    אהבתי

כתיבת תגובה