על כתיבה, אי-כתיבה ו"שירה" של עגנון

ובכן, בימים אלה, כלומר מזה הרבה מאוד ימים, אני עוסקת במרץ בלא-לכתוב עבודות סמינריוניות. ועוד כמה עבודות לא סמינריוניות גם. יש עוד כמה דברים שאני לא כותבת (נגיד רומן, אבל גם שירים) אבל פחות באינטנסיביות.

לעומת זאת יצא לי לקרוא לא מעט. כלמור יותר מכשאני כן כותבת או כשאני לומדת או אולי לא יותר.

בכל אופן אני קוראת בימים אלה את "שירה" של ש"י עגנון (זה אחרי שהתחלתי את "פרא אציל" של דודו בוסי אבל איבדתי אותו בארגזים כשעברתי דירה. הוא נמצא ואשוב אליו כשאסיים את זה… ) . זה מאד משמח כי הוא כבר הרבה שנים ברשימת הקריאה שלי, וחוץ מזה מגניב להיות במועדון המצומצם של אנשים שאשכרה סיימו לקרוא רומן(ים) של עגנון ולא רק את "תהילה" ו"האדונית והרוכל" שלומדים בתיכון. שמהבחינה הזו אני בסדר ואפילו מתעלה על עצמי כי זה יוצא שני רומנים בשנה, אחרי שאת תמול שלשום קראתי כבר לפני כמה חודשים (אבל זה לא חכמה, הייתי חייבת אותו לקורס).

בכל אופן אני כבר במחצית הספר, ומה אני אגיד לכם, עזבו אתכם מסיינפלד, עגנון הגאון היה שם הרבה קודם. זה ספר על שום דבר. עד כה כל הספר הוא על מה הרבסט לא עושה. כלומר על איך הוא לא-כותב את הספר הגדול שלו על קבורת העניים בביזנטיון (או שזה הספר הגדול שהוא כן פרסם לפני שנים רבות ומאז לא מצליח לכתוב עוד אחד?) הוא אפילו לא כותב מאמרים ואז הוא מחליט להפסיק (לא) לכתוב את הספר שלו ו(לא) לכתוב במקום זה מחזה. ובינתיים הוא פוגש אנשים שונים ומהרהר על רעיו הפרופסורים (לחלקם שמות חינניים במיוחד כמו בכלם ולמנר) ומקבל מהם כל מיני רמזים על זה שהוא לא כותב ושכדאי שיפרסם משהו, ואי שם בין החלק הראשון לשני הוא פתאום מפרסם מאמר, אבל מיד שוקע שוב לתהומות אי הכתיבה שלו, מלווה בהרבה סיגריות וקהוה.

ויש לו שתי בנות גדולות ואחת קטנה ואשה טובה ומוצלחת שהוא לא מבין, אה, ויש את שירה. שירה היא אחות בבית החולים שבו נולדה בת זקוניו של הרבסט בתחילת הספר, ואיתה יש לו איזה עניין ממש בהתחלה, אבל במהלך כל שאר הספר עד כה הוא גם עסוק בלא לשכב איתה. כלומר הוא בא והם מדברים והיא דוחה אותו והוא חושב עליה ומנסה לא לחשוב עליה ולא להגיע אליה וכו' וכו' וחוזר חלילה. ויש עוד אנשים שעוברים ובאים ומטריחים את הרבסט במיני עניינים. וזהו. והספר לא משעמם. 

אני גם חייבת להביע את תמיהתי הרבה על כל אותם הורים שקראו לבנותיהם "שירה" על שמה של אותה דמות, ואף לחשוד בהם שלא קראו את הספר אלא הניחו שאם עגנו טרח לכתוב ספר של 520 עמוד ולקרוא אותו על שם אחת הדמויות ודאי כדאית היא שיקראו על שמה בנות. אבל אולי יש עוד טוויסט בעלילה שעוד נכון לי.

ימים יגידו.

 

עדכון: החלטתי לא לחכות עד שאסיים לקרוא את הספר כדי לפרסם את הפוסט, אבל בינתיים התמהמהתי והתקדמתי בספר. לא הרבה השתנה (שירה עברה דירה! והרבסט לא-מבקש את הכתובת שלה, ואז מבקש ואז מוחק, ואז שוב מחפש. וחוזר חלילה) ואני עדיין לא כתבתי עבודות.

אגב, אומרים שפרופ' בכלם הוא יוסף קלוזנר, אם מישהו יודע על עוד הקבלות של דמויות עם אנשים אמיתיים תגידו, אני סקרנית.

וסיימתי את "פרא אציל", ספר קצר, חזק ומטלטל.

האתגר המונומנטלי הבא: "ימי צקלג" של ס. יזהר. אני לוקחת עליו קורס באוניברסיטה השנה, אם כי גידי נבו המרצה לא נתן את התחושה שחייבים לקרוא אותו לשיעור, ואפילו התעכב הרבה על זה שזה לא באמת אפשרי (הוא עצמו כתב דוקטורט  על הספר, והיתה עוד בחורה בכתה שאמרה שקראה אותו בקיץ, אבל לא הצלחתי לתפוס אותה אחרי ולתחקר אותה על כך). בכל מקרה זה ייקח עוד זמן ועד אז אני מקווה לקרוא כמה דברים יותר קריאים (המלצות – קדימה).

היו בטוב,

והגיבו נא! (כאן!)