מה למדתי הקיץ בזמן שהזנחתי את חובותי הלימודיים

נכון, התזה שלי קצת מדשדשת בשבועות האחרונים. כמו שניסחה את זה חברתי יעל: נפלתי מהסוס. קצת בגלל סיבות שקשורות בנושא שלי ששינה כיוון, אבל קצת גם בגלל שהקדשתי הרבה זמן לרכיבה על סוס אחר – ההוא של גן הסוס בירושלים, משכנו של מאהל המחאה.

אתמול הייתי בכנס ישראל 2021 של דה-מרקר. זה כנס חברתי כלכלי. חברתי זה אחלה, אבל כלכלי זה ממש לא אני בדרך כלל. ובכל זאת בסוף אחת ההרצאות שאלתי את אחי הכלכלן שישב לידי אם יכול להיות שהמרצה המאד מכובד ומשכיל לא חידש לי שום דבר שלא למדתי הקיץ באוהל. הוא ענה לי שזה הגיוני, המרצה הנכבד התכוון לומר בדיוק את הדברים שכבר למדתי, כי הוא רוצה להקים מפלגה שתרוץ לכנסת עם הדברים האלה שלמדתי. זה לא העניין. העניין הוא שישבתי במקום שבו לא ציפיתי להבין שום דבר או לדעת על מה מדברים, ובכל זאת ידעתי. והכנס שם מולי מראה והראה לי הרבה דברים חדשים שלמדתי, וגם הרבה חורים שאני צריכה להשלים.

למדתי הקיץ המון על איך עובדים דברים במדינה. אמרו על המחאה שהיא מחאה של בכיינים, אבל אחד הדברים שלימדו אותי הכי הרבה היה לשמוע על הקשיים של אנשים אחרים. אני יודעת בדיוק מה הדברים שמקשים עלי: שכר הדירה הדי-סביר-יחסית-לשוק שאני משלמת מקשה עלי כי אני עובדת במשרות חלקיות בתחומים לא רווחיים (וההתנהלות הכלכלית שלי מחפירה), את זה ידעתי, אבל גם אנשים שמרוויחים פי כמה ממני מתקשים באמת ובתמים לסגור את החודש והקיץ קיבלתי הצצה לא רעה ללמה ואיך זה קורה. למדתי ביתר פירוט על המערכת שבה הרפתנים מקבלים אגורות ספורות על כל ליטר חלב, בעוד שהמשווקים והרשתות עושים על גבם ועל גבנו את רוב הכסף. למדתי שועד עובדי הנמלים הוא האיגוד המקצועי החזק בארץ וזה משפיע על מחירי כל הדברים המיובאים (מוצרי תינוקות למשל). שמי שיכול לעשות כסף ינסה לעשות כסף בכל מחיר וזה הגיוני, אבל שלממשלה יש כוח לפקח על הרבה מהם והיא לא עושה את זה. הבנתי איך הצירוף הון-שלטון משפיע על הקוטג' שלי.

אם להיות יותר ממוקדת – אביא דוגמאות יותר ספציפיות מהתחום שבו התמחיתי בקיץ הזה – ניחשתם נכון. לפני ה14.7 ידעתי להסביר בדיוק מה מפריע לי בתחבורה הציבורית בירושלים, ושלוקח לי זמן לא סביר להגיע ממקום למקום. הייתי אוטוריטה עבור הממתינים בתחנות ששאלו איך להגיע ממקום למקום כי אני מכירה המון קוי אוטובוס ויודעת מאיפה לאן הם נוסעים וכמה זמן מחכים לכל אחד מהם. ושאין מידע בתחנות ואגד לא משחררת מידע  או מפות. אבל במהלך הקיץ הזה למדתי דברים חדשים; אפליקציית אייפון שמתכננת מסלול זה חכם וחדשני ויעיל, אבל זה לא יעזור לפנסיונרית מהקטמונים – שדיברה כה יפה בפאנל שאחרי ההפגנה שלנו – שאין לה אינטרנט או אייפון וגם לו היו לה היא לא היתה יודעת להשתמש בהם. צריך גם אופציה בשבילה. (מפות בתחנות, שלטי מידע, מפות מודפסות). ואם התלונות שלה ושלי היו מתפרסמות איפשהו, היינו יודעות שמישהו ראה אותן ומחוייב לטפל בהן. קוראים לזה שקיפות, זה אני יודעת, אבל לא עשיתי קודם את הצעד של לחשוב איך זה יביא לי את האוטובוס יותר מהר.

ערכתי אי-אלו גרסאות של אי-אלו מסמכים שכתבו אנשים משכילים ממני בתחום, ולמדתי שבברזיל בשנות השישים היתה מהפכה ששינתה את התחבורה הציבורית והביאה אותה לרמה שכמו שזה נראה עכשיו יקח לנו מילניום להגיע אליה. (נסו לדמיין קו אוטובוס שמגיע כל ארבעים שניות!). למדתי לחשוב בגדול ובאופן יצירתי. סביר להניח שלא הייתי מגיעה לבד לחשוב על המושג "עירוב שימושי קרקע". זה פשוט: אם במקום להפריד בין קרקע שמיועדת לדיור, מסחר ותעשיה נערבב אותם קצת לפעמים – יהיה לנו בכל אזור את כולם ולא נצטרך לנסוע מאחד לשני בכלל. גם אם ידעתי שזה לא משהו שחברות נותנות רכב או הוצאות רכב לכמה שיותר עובדים, לא חשבתי אף פעם קודם על הפתרון לשלם לעובדים שלא משתמשים ברכב ולא תופסים מקום חניה. הנטו השמן יותר לא יהיה של בעל הרכב+דלקן, אלא של זה שויתר על הרכב שלו וקיבל מענק ויתור על חניה (כי הוא מגיע ברגל, באוטובוס או באופניים בכל מקרה ואין סיבה שהוא ירוויח פחות בגלל זה או ייחשב פחות מגניב).

למדתי מה זה משילות. בגדול זה שהאנשים שהגיעו בזכותי לכנסת יהיו מחויבים לי לאורך כל הזמן שהם יושבים בה. זה לא שהם מושלים בי, אלא, אם תרצו, אני מושלת בהם (הה!) כי כשחושבים על זה, הם נותני שירות ואני הצרכן. כי בדמוקרטיה שלטון הוא מוצר צריכה: אתם תציעו לי את הדרך הטובה למשול בי ואני אחליט מה אני בוחרת. ואז אתם תיתנו לי את זה בדיוק כמו שהזמנתי. (טוב אולי נסחפתי קצת).

למדתי איך מרגישים כשהתקשורת פתאום לא עוינת כברירת מחדל אלא מאד מאד אוהדת, וראיתי שזה יכול להיראות לפעמים קצת מגוחך, ושגם כשמעוותים את המציאות לטובתי, צריך לראות כשהיא מעוותת ולהבין מה האמת. זה קצת קשה לפעמים.

הבנתי שחסרים לי מושגי יסוד רציניים והחלטתי ללמוד אותם ביסודיות (המלצות לשיעורי וידיאו בכלכלה למטומטמים יתקבלו בברכה), כי זה שאני תלמידת מדעי הרוח לא אומר שאני יכולה לרחף לנצח.

השיחות והמליאות במאהל לא היו קפסולות של ידע מזוקק, רחוק מזה. קיבלתי גם תזכורת לזה שלהיות צעיר ואידיאליסט זה הרבה פעמים אומר לשבת ולדבר המון ולהרגיש שזו העשיה החשובה ביותר בעולם. הסתכלתי על בנות ה22 בחולצות הכחולות וראיתי את האדרנלין שזה מזרים בהן, וזה גרם לי להרגיש זקנה לרגע, אבל חוסר הסבלנות שלי הזכיר לי שזה חשוב ויפה ואמיתי כשאת בת 22, אבל קצת חסר תוחלת. צריך יותר מזה, ובשביל זה המציאו את גיל 25.

למדתי שגם לוותר על הציניות לפעמים היה מהלך לא רע (שהתחלתי לעשות לפני כמה שנים), ושזה בסדר, לפעמים אפילו ממש מועיל. שלא לומר מחולל מהפכות.

בשלב הנוכחי של פוסט-המאהל אני אמשיך להגיע לספריה ולהיאבק בספרי השירה, וגם להילחץ מהדד ליין המתקרב, אבל כמו את תוצאות המחאה – גם את ההשפעה של כל מה שלמדתי על האדם שאני עתידה להיות – עוד מוקדם להעריך.